ואולי כי אני לא נכנע, אז הם ממשיכים.

עוד ועוד סנקציות עד שאני אשבר.

אבל אני לא.

הכול נראה זעיר ומטופש בהתחשב בו.

אז הם מקשים לי את החיים, זה לא מזיז הרבה.

אני עדיין מאוהב בו.

הוא עדיין מאוהב בי.

זו ההרגשה הכי טובה בעולם.

אני מניח שהרוגע שלי מטריף אותם, הקבלה שלי על הקשיים שלהם, החוסר עניין להילחם.

מעין קריאה מהדהדת, 'אני טוב יותר'.

החזקה שלהם עלי הולכת ומתפוררת.

כמו כל אימפריה שמאבדת שליטה על מחוז מרוחק, הם מנסים בכל כוחם.

וכוחם אינו מספיק.

כל עוצמתם נראת כגרגיר חול המתנגש בחומת אבן אדירה שהיא האהבה.

קלישאה?

אז כרגע אין לי מחשב.

בתיאוריה. הינני כאן. לא כל הזמן. רק לעיתים רחוקות משהייתי רוצה, וגם אז לזמנים מוקצבים.

אין לי טלוויזיה.

מה חבל.

אבל בהתבסס על ההיסטוריה של יס, אותן סדרות יחזרו.

ובכל מקרה אני יודע לפרטי פרטים את שושלת טיודור. רק שלא כמו הסדרה, אצלי הנרי באמת שמן.

אני מרותק לבית.

גם זה בגדר התיאוריה.

אני אמצא דרך לפגוש את בויפרנד, אני חייב.

אני לא רשאי לדבר בטלפון.

לא כל כך נורא, בכל מקרה יש לי פוביה ממנו.

היום נוספו דברים חדשים.

הם אינם מתכוונים לתת לי יותר כסף. זה היה הגיוני, אם הם היו נותנים לי לפני.

אמא גם החליטה שהיא לא תביא לי אוכל. אם אני רוצה, שאני אמצא עבודה ואקנה לעצמי.

כמובן שאני צריך לנשק את רגליהם על המיטה שלי.

אבל לא רק שאני שורד, אני אפילו מחייך. אני פשוט חושב עליו.

חבל רק שהקשר שלי עם מעט החברים שלי מתנתק. אני מתגעגע אליהם.

אני לא יודע אם הם מתגעגעים אלי כי הם לא יוצרים קשר. אולי הם לא, אולי הם בכלל לא שמו לב שאני לא שם.

מלבד פום פום, שדאגה להודיע לי שהמחשב שלה מת. חבל רק שלא יכולתי להגיב לה חזרה.

הדבר שהכי מתסכל אותי היא העובדה שיתכן ואני אבוא לחגיגת החצי שנה של בויפרנד ולי עם ידיים ריקות.

אני לא יכול, אני חייב להביא משהו.

ותכננתי, רק שאין לי כסף כי אני לא יכול ללכת לבקר את הסבים שלי ולקבל מהם כמו כל פעם.

החצי שנה, בדיוק בחגיגות העצמאות. 

מה שמדכא, זאת העובדה שהם לא מתכוונים לקנות לי שום דבר לצבא. ואין לי שום דבר.

תרומות מישהו?

מזל שאהבה זה בחינם.