עוד פחות מיומיים.

עת מתראנחט. (חצות)

אחרי זיקוקי הדינור,

אחרי ההתלהבות הסוחפת של עצמאות השישים,

באמצע הופעה מרהיבה,

בין אלפי אנשים מאושרים,

בין ריח הבשר, הבושם והשיכר,

הוא ואני.

ללא מילים,

ללא תנועה,

אולי בכלל בלי אף מחווה.

בזמן שאנשים יאכלו, ירקדו, יצרחו, ישתו, ישתכרו, ישירו וייהנו,

הוא ואני נבהה אחד בשני.

מבט אחד שאומר הכול.

שתיקה שבכוחה לעצור את הזמן תשרור בנינו,

הרגשה מוזרה של הבלתי נמנע.

עם כל שנייה, המצב ישתנה.

נשמע את פעימות לבנו,

ושנייה תחלוף,

נרגיש את הדופק כרעידת אדמה,

ושנייה תחלוף.

לפתע הטמפ' תעלה, תגיע לשמיים,

ושנייה תחלוף.

הסומק יעלה, יכסה את פנינו,

ושנייה תחלוף.

עקצוץ יעבור בין כל גפינו,

ושנייה תחלוף.

צמרמורת תעלה במעלה גבינו,

ושנייה תחלוף.

מוזיקה תשמע לפתע מתוך תוכנו,

ושנייה תחלוף.

חיוכנו יבצבץ,

ושנייה תחלוף.

כחלק ממערכת מושלמת נמשך אחד לשני,

ונתחבק.

אז,

העיניים יעצמו והמבט הנצחי יעבור לשלב ערטילאי יותר, של המודע. הוא שם. עדיין, למרות החושך.

בתנועה חלקה בדרך הקצרה, כאילו זה נעשה כבר אינספור פעמים,

שפתינו יתנגשו.

רכות, חמות, מזמינות.

נתנתק, רק על מנת לשוב לאותו המבט.

והכול יחזור.

הרעש, הריח, הזמן, העולם.

ובחלוף הדקה, נהיה כבר חצי שנה.

אוהב אותך.