היום התעוררתי ב11 וחצי כשאחותי נכנסה לי לחדר והניחה לי על השידה מכתב.
אני: "ממי?"
היא: "מצה"ל."
אני: "צו גיוס?"
היא: "לא, זימון."
אז קמתי מהמיטה.
חשבתי שזה זימון בנוגע לתפקיד מסוים, ישר ידעתי שאני צריך לסרב.
אסור לי להגיע רחוק.
אסור לי להיות חכם.
מאז שנכנסתי לעתודה כיוונתי לזאת.
אני לא רוצה להגיע לפיתוח, אני לא רוצה להגיע לסדנאות.
אני רוצה להיות בדרג הכי נמוך, הכי לא נחשב.
שישימו אותי בגדודים.
כי כשאני אהיה בגדודים, אני אחשב קרבי.
כשאני אחשב קרבי, תהיה לי משכורת של קרבי.
אז אני אצליח להסתדר.
עם משכורת של ג'ובניק אני לא אצליח.
אבל זה לא זימון כזה.
זה זימון למדור פרט.
מי שאחראי על הטבות בשירות, בין השאר חייל בודד.
אני לא יודע איך הם הגיעו אלי, ולמה דווקא אלי ולא לאחותי שגם היא לומדת אתי את אותו הדבר.
אני לא עשיתי כלום, לא פניתי לאף אחד.
אני מתבייש.
בדקתי מה האופציות שהצבא יכול לתת לי.
כלום.
חיילים בודדים מיועד לחיילים בודדים. אני לא בודד.
יש לי בית יש לי הורים והם מסתדרים יופי.
חבל רק שזה לא קשור אלי ואותי הם זורקים לזבל.
לכל דבר צריך מסמכים של הבנק ושל עובדת סוציאלית.
אין לי עובדת סוציאלית, מאיפה אני אפליץ אחת כזו?
אבל אני אלך, אני אדבר. זה לא יכול להזיק.
למרות שאם זה לא יסתדר אז...
יהיה מעניין. אני לא יכול להגיד שיהיה קשה כי אני רגיל לזה.
להעביר לילות בשוטטות מאחר ואין איפה לישון.
ככה לפחות תהיה לי מיטה רוב השבוע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy