אתמול סדרתי את המיטה אינספור פעמים ובכל זאת כל פעם מחדש היא נראתה לי לא בסדר.

מי שהיה אי פעם בחדר שלי, יודע שזאת חתיכת עבודהלסדר אותו. אם הייתי רוצה לתאר לכם אותו הייתי אומר לכם לצפות בסרטים על הנגסקי המופצצת.

באחת הפעמים שבלגנתי את המיטה וסידרתי אותה מחדש כשאני מוריד כריות ומניח חזרה (יש לי כרגע 8 כריות על המיטה ויש עוד 2 רזרבה) נשברה לי ציפורן.

אין לי מושג למה, הרי הדבר היחידי שהתנגש לי אתה היה סטן.

עשיתי פרצוף. פחות מהעובדה שנשברה לי ציפורן, יותר מהעובדה שתמיד כשנשברת לי ציפורן משהו רע עומד לקרות לי.

ואם אתם שואלים את עצמכם, אז כן. הציפורניים שלי הופכות אותי למדיום.

ואם אתם תוהים לעצמכם למה יש לי ציפורניים, זה בגלל שאחת האחיות שלי פשוט לקחה לי את המשייף בלי להגיד ולא החזירה. ואני משייף, אני שונא לגזור. איכשהו להפוך את הציפורן שלי לאבק נראה לי הרבה יותר נקי מאשר לטפל אח"כ בחתיכות שעפות לכל עבר.

כשסיימתי לסדר את המיטה בפעם המיליון והגעתי למסקנה שיותר טוב מזה אני לא אצליח להוציא, נזכרתי שאני צריך גם לישון צהרים כדי שאני לא אהיה עייף בלילה.

הצטערתי לפזר את הסידור וכאות מסנטה טלי התקשרה אלי, רצתה להיפגש. אמרתי לה שאני חייב לישון, היא אמרה לי "נו אבל בלה בלה בלה". אז הלכתי. היא אכזבה אותי. היא ילדותית. היא מטומטמת. היא כמעט ולא החזירה אותי הביתה, למרות שהיא יודעת שאני מסתמך עליה כי אין לי כסף לנסוע חצי עיר.

בשעה האחרונה שבילינו יחד היא בכלל התעלמה ממני.

אין לי כוח אליה, באמת שאין לי.

נמאס לי להיות המובן מאליו שלה.

חזרתי הביתה מאוחר מדי לטעמי. התקלחתי ופשוט בהיתי בפלאפון שלי שעות, בתקווה שבויפרנד יתקשר. הוא לא. הוא נרדם. חמוד מצדו, אבל לי זה העלה חרדות נטישה ופחד מכך שלבסוף זה לא יסתדר והוא לא מגיע אלי.

לבסוף הוא התקשר ואמר שהוא כן מגיע.

יצאתי עם תאומותיי לידידה שהוזמנו לברביקיו אצלה. הייתי שעה בערך כשאני אומר לכל המשפחה שלום, אנחנו מכירים 15 שנה (אוי גאד אני זקן) ואז שמתי לב שהיו שתי שיחות שלא נענו, מבוירפנד.

היה מוזר כי לא שמעתי או הרגשתי את הרטט. התקשרתי אליו והלכתי למצוא אותו.

לא מצאתי. הפאלפון שלי קרטע לגמרי ולבסוף שבק חיים.

כשאני ממורמר מהמוות הפתאומי של המכשיר מצאתי את החבר שלי. לא התנשקנו לא התחבקנו, ישר בכיתי לו שהפלאפון מת.

עכשיו לא נוכל לתקשר יותר. כי אין לי מחשב כשאבא בבית או כשהאחיות רואות. ואין לי טלפון. ועכשיו גם הפלאפון מת.

בשתיקה הלכנו לראות את מופע האורות. לפני המופע, כשהתמקמנו הוא התיישב ופניו היו עצובות. הוא לא הגיב לי ממש ולא שינה את פרצופו. הוא בכלל לא הסתכל עלי.

התחלתי להרגיש את הדמעות עולות. הוא בא, מרחוק, בשבילי. אני לא נותן לו כלום, שום חיבה, פשוט צורח עליו וכועס. כשהמופע עמד להתחיל הוא נעמד לצדי. כשביקש ממני לא לבכות אמרתי לו שאני לא יכול. אני לא יכול להפסיק לבכות כשאני יודע שאני גורם לו לבכות. אז הוא אמר שהוא לא בוכה בגללי, לא בגלל משהו שאני אמרתי, אלא פשוט בגלל יום הזיכרון. זה משפיע עליו.

נצמדנו. המופע החל. את רובו לא ראיתי כי אני נמוך וכולם היו סביב גבוהים. כשהגיעו לרבין התחלתי לבכות.

שני הדברים היחידים שאני לא מוכן שישמיצו ושיצחקו עליהם הם השואה ורצח רבין.

המופע, היה אכזבה.

בסיומו הלכנו למסעדה לאכול, לא אכלתי כל היום. האווירה השתפרה וצחקו. כשסיימנו לקחתי אותו אלי הביתה.

השארתי אותו בסלון ואמרתי לו לחכות. עליתי לחדר שלי. פיזרתי נרות בכל מקום. לקחתי ורדים ופיזרתי את עלי הכותרת על המיטה שלי, על הרצפה ובשביל מהמדרגות אל החדר. כשסיימתי ירדתי אליו והבאתי אותו לחדר.

הירח הלא מלא קצת דיכא אותי כי בדר"כ האור שלו נכנס נהדר לחדר שלי כי החלונות מכוונים בדיוק אליו.

למרות זאת, זה לא הוריד מהאווירה.

זרקתי אותו על המיטה ונשקתי אותו. הוצאתי את הורד השלם האחרון שנשאר לי, ונח תחתיו. לא היה לו מה לעשות אתו אז זרקתי אותו מאתנו. בזבוז של ורד O:

כששכבתי עליו והיינו מחובקים, כשאנו אפופים בריח הורדים והנרות, כשאנו שמחים על כל רגע שאנו יחד,

אמא שלו מתקשרת.

כפרעליה, הרסה את כל הקסם.

כשהחלטנו לזוז להופעות, שמתי לב שלא היה הכי חכם לשים את עלי הכותרת על הסטן הלבן, ואותנו עליהם.

הם נמרחו ולכלכו. מילא.

אתם יודעים מה עוד גיליתי? לורדים יש קוצים. אני שרוט.

כשהגענו לקרבת מקום ההופעות ראינו נהירה אדירה של אנשים לכיוון ההפוך. לא הבנו מה קורה עד שראינו בעצמנו. הזעזוע ניכר בפרצופי עד עכשיו.

נינט בטייטס סגול צמוד לרגליים הדבות שלה.

ההופעה של סינרגיה הייתה סוג של בסדר. יש להם שיר אחד שנמשך שעה, נכון? כי אם לא אז חבל. למרות שממש אהבתי את הפזמון- שקט.

ההופעה של משינה הייתה הכי טובה. אני הכרתי את כל השירים מלבד אחד. וזה מצוין בהתחשב בכך שאני לא שומע עברית.

היה יכול להיות אפילו עוד יותר טוב אם לא כולם היו קופצים סביבי ומעלים ענני אבק שחונקים אותי ובתור בונוס שלא היו מנסים לכייס את התיק של בויפרנד שנח עלי.

באחד השירים שלהם, שאני לא זוכר איך קוראים לו, בויפרנד אמר לי שכשהוא היה שומע אותו לפני שהיינו חברים הוא היה חושב עלי, ואיך זה להיות חבר שלי.

מיותר לציין שהתחלתי לבכות כמו ילדה קטנה שרואה איך רוצחים את הפוני שלה מולה, נכון?

בסיום של הכול שנינו היינו לבד, יחד. חבוקים, כשאני גמור.

בויפרנד לא היה עייף. למה שיהיה? הוא ישן.

הוא שיחק בי בשל העובדה שאנשים עייפים ממש מצחיקים אותו. לא היה לי כוח להתנגד. פשוט שכבתי והתבכיינתי לעצמי על מר גורלי. הוא צחק על זה.

תגידו,

גם אצלכם היו צבאות זאטוטים שניסו להשפריץ עליכם שלג?

אני מראש אמרתי לבויפרנד שאם איזה קטנצ'יק כזה משפריץ עלי אני מפוצץ לו את הצורה.

אז אחד השפריץ על חבר שלו וזה פגע גם בי.

תפסתי אותו, הרדמתי אותו קצת ואמרתי לו שאם עוד פעם אחת יגע בי שלג אני שובר אותו לרסיסים.

המבט המופחד והריצה שהוא דפק לאחר מכן גרמו לי להרגיש כאיש רע.

מצד שני הבנזונה לכלך לי את המעיל |: