מחר הייתי אמור לנסוע עם סבא לירושלים, לבר מצווה.

במקום זה, המשפחה נאספת בצהרים.

בבית קברות.

בן דודתה של אמי לקה בדום לב ונפטר.

הוא כבר הבן השני שנפטר. עכשיו נשאר רק עוד בן אחד מהשלושה.

הכרתי אותו, הוא לא היה עוד קרוב משפחה מרוחק שנפטר ואני לא יודע מיהו.

אמא כבר שאלה אותי מספר פעמים אם אני רוצה לבוא להלוויה.

אני מפחד שסבא שלי יבקש ממני ללוות אותו.

מעולם לא הייתי בהלוויה.

חשבתי שאין לי בעיה עם מוות אבל פתאום אני לא שש לרוץ לבתי קברות.

עם אזכרות, זה בסדר כי עבר זמן מה, אבל לא עם הלוויות.

אני לא רוצה לעמוד שם כשאחות סבי קוברת את הבן השני שלה, אחרי בעלה.

מה נשאר לה?

בן אחד שחי בארה"ב.

אז כן, יש לה נכדים ויש לה כלות אבל לא משהו ממשי מרחמה.

אני נחשב ילד קטן כשאני בורח מהלוויות?

אני מודה שאני מפחד.

אני מפחד, כי אני לא יודע איך זה.

אני מפחד, כי אני לא יודע איך אני אגיב כשאני אראה אנשים נשברים לידי.

אני מפחד שזה לא ישפיע עלי.

עד כה אף מוות לא השפיע עלי.

אני לא רוצה לגלות שאין בי אף רגש,

או גרוע מכך שאני מפוצל רגשית.

בצד אחד להיות הכי חם ואוהב ומצד שני להיות קר ומנותק כאילו אני לא קשור לשום דבר.