למרות הרתיעה שלי, נסעתי.
כשהגעתי לבית הקברות חשתי בחילה.
אני לא בדיוק התחרטתי שבאתי, אבל ממש לא רציתי להיות שם.
ראיתי שם את כל המשפחה. כולם הגיעו. עשרות אם לא מאות.
ואני מכיר את כולם ויודע את אילן היוחסין בע"פ, אבל אני לא בטוח שהם יודעים מי אני.
ניגשתי לקרובים שיכולים לדעת מי אני בלי ההורים שלי, בלי להגיד "אני הבן של..." ואמרתי שלום ותנחומים.
הרגשתי מוזר. לא שייך. לא מצאתי את הנישה שלי. לכל מקום שלא הלכתי לא הרגשתי בנח.
הייתי עם אשתו של בנדודי מאמריקה. אבל גם אתה לא היה נח כי לא ידעתי אם זה המקום שלי, אם אני אמור להיות שם, בכל זאת, זה גיסה שקוברים היום.
לבסוף ראיתי את דודי סבתי וסבי מגיעים.
הלכתי אליהם, אתם הרגשתי בטוח.
לקחתי את סבא לאחותו, האם המנוחה.
אז הופיעה הכלה שלה, האלמנה השנייה.
לפני 10 שנים בן אחד נפטר מדום לב. עכשיו השני. נשאר רק אחד וכולם דואגים לו, אם זה לא משפחתי אז מה זה?
הופיעה האלמנה הראשונה, הכלה של הבן הבכור. בוכייה כמו הראשונה כי מי כמוהה יכולה לדעת מה זה לאבד בעל בגיל צעיר?
אז הופיע הרב של רמת בית שמש אשתו ושלושה מעשרת ילדיו. שחורים אדוקים.
הרגשתי עצב.
המשפחה שלנו לא אמורה להיות כאן.
היא אמורה להיפגש רק בערב, אצלהם, לחגיגות הבר מצווה של הבן הלפני אחרון.
כבר אין חגיגה.
כשההלוויה החלה עמדתי מאחור, בצד, כשאני רק רואה את קצה הגופה שמתכריכים. לא רציתי להתקרב, פחדתי מזה.
מלב זאת עמדו לפני בנות. אני לא יכול להידחף, משפחה דוסית, אני מכבד אותם.
סבתי נגשה אלי ופינתה את הדרך. אמרה לי לעמוד ליד סבא ולא לעזוב אותו.
הייתי שם, מקדימה. קצת מאחורי סבא כשהוא תומך באחותו בקבורת בנה השני, שתומכת בכלתה שעכשיו אלמנה.
הבכי והקינה החליפו את ציוץ הציפורים.
ראיתי אותו. הוא נראה רזה יותר, נמוך יותר, מכוסה טלית. יהי זכרו ברוך.
אחות האלמנה הספידה ואחריה דודי. הזכיר את השמחה שהייתה באדם, את העזרה שנתן לכל מי שרצה, את הילדות שהוא ואחיו בילו אצל סבא וסבתא. איך הם הלכו לים, איך שיחקו כדורגל. הוסיף ואמר שעכשיו, אחרי שהוא הלך, אין מי שידאג לאמו כמו שהוא דאג. ובאמת שאני לא יודע מי יעשה את זה.
אני בטוח שידאגו לה, יתמכו בה, אין לי שום ספק. אבל זה לא אותו הדבר, זה לא כמו שהוא היה.
בתום ההספדים לקחו אותו על עגלה ואנחנו אחריו, כעדר שחור ושקט, כשרק מדי פעם עולה קול הבכי על קול הצעדים.
אחות סבי התייפחה. כלתה לא הפסיקה לבכות.
במדרגות אישה מבוגרת מעדה, במדרגה אחרת מבוגר אחר. החזקתי את סבא חזק כשאני רואה איך כל העולם מגיע לקצו.
אבל כלום לא קרה. הם קמו והמשיכו במסע.
בקבר עצמו היו ברכות, היו תפילות, היה מענה. רק אני לא יודע מה להגיד ומה לעשות כשכולם יודעים בע"פ את כל התפילות. החזקתי את סבא חזק יותר כשהורידו את אחיינו לבור.
אשתו התקרבה לשפה והסתכלה, דברה, קראה לו לחזור, התלוננה שעזב אותה בגיל צעיר כל כך.
לא בכיתי, אבל נקשרתי. עלתה במוחי המחשבה מה היה קורה אם זה היה בויפרנד שמונח עכשיו בבור. לא יכולתי לסבול את המחשבה הזו וישר החלפתי אותה באחרת.
אני לא רוצה לתאר לעצמי מה היא עוברת.
הסתובבתי לאחור, בחיפוש אחר סבתי. היא הייתה מאחורי. בדיוק מנגבת את דמעותיה. מעולם לא ראיתי אותה בוכה.
אז בכיתי. לא יותר מכמה טיפות, אבל בכיתי. לא רציתי להמשיך לבכות, אני לא יודע איך היו מקבלים את זה.
הם הורידו את החול וסתמו את הבור.
שקט. אף אחד לא זז.
"אפשר להניח עכשיו את הזרים."
אשתו נגשה ושמה זר, ואחריה כל המשפחה עד אשר לשנייה אחת היה אפשר לחשוב שזה לא יותר מאשר גינה שמחה, ירוקה, חיה ומזמרת.
הנחתי אבן במקום סבא, הוא לא היה יכול להגיע לקבר. הצפיפות שם מרהיבה, אין מקום לזוז ולהגיע לקבר זה בכלל בעיה.
סבתא הלכה לבד, היא מעדה ואחיינה, הבן שנותר, תפס אותה.
דדנו למכוניות ונסענו. משאירים מאחור את הקבר, את האלמנה, את האם המנוחה, את היתומים מאב, את הנכדים שסבם לא יראה אותם גדלים.
אני אשמח אם לעולם לא אצטרך להיות בעוד הלוויות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy