אני בהדחקה.

עד כה לא התייחסתי לזה. הרגעתי אנשים שנלחצו מזה.

זה לא צבא, הצבא רחוק ממני. הצבא תמיד היה רחוק ממני ולכן הוא תמיד יישאר רחוק.

אז מה אם מחר אני כבר נמצא בו?

זה לא ישנה כלום.

ואולי זה ישנה הכול ואני פשוט עוד לא תופש את זה, מסופקני אם ברצוני להבין זאת בכלל.

אבל זה לא באמת צבא, זה קד"צ (קורס קדם צבאי) אז אולי זה כמו קייטנה?

לא חשבתי על זה. אני לא חושב על זה. אני לא רוצה לחשוב על זה.

לא להיות בקשר עם אנשים.

בכלל, זה נורא.

לקום כל יום בחמש בבוקר על מנת לעשות ספורט.

מה ספורט מה?!

אני עתודאי, כל הפואנטה בכך שנאי עתודאי היא העובדה הבסיסית שאני רוצה להישאר עצלן בטטה ולא לאמץ את שרירי.

הארוחות קבועות ואין לי בעיה עם זה מלבד העובדה שארוחת הערב  ב6 ואני אלמד עד 9.

בנוגע למקלחות, אין לי שמץ של מושג. אני לא יכול להיות בהן ואני לא יכול שלא.

ושוב, זה להיות רחוק. כשיהיה קשה, לא יהיה לי למי לפנות.

היו הלכתי לבקר את סבא וסבתא לפני שאני עף לצה"ל. הם הביאו לי ממתקים. הייתי עייף.

בדרך חזרה הביתה הלכתי כמסטול מעייפות ותהיתי לעצמי מה יקרה מחר.

הגעתי למסקנה שבטוח שב4 אני אארוז את הדברים שלי אגיע לש"ג וכשהוא ישאל לפשר הדבר אגיד לו שאני הולך הביתה.

יש לי גם תירוצים.

-"אמרו לי: 'בוא, תלמד, יהיה מעניין'- עבדו עלי"

-"ירוק זה לא הצבע שלי"

-"שכחתי את האש על הגז"

-"אני צריך להשקות את הדגים שלי"

- "sono scapato, Veni, vidi"  (באתי, ראיתי, ברחתי)

הגעתי למסקנה שלא בא לי.

כלומר, כן, אני רוצה להתגייס.

אבל למה זה פתאום כל כך קרוב אלי?

ישמרני סנטה

נ.ב

אני אוהב את בלון השיחה, כך שלא אכפת לי מה אם תגידו שהעיצוב הומואי. אני חשבתי על זה לבד ואני גאה בעצמי^^

ואני אוהב אותך.

ואני אתגעגע.

ואני מדחיק את זה שאני לא אדבר אתך כל יום כי זה קשה מדי.

וזה סבבה גלידת רום צימוקים, ההדחקה.

הולי שיט.

אני נעלם.

נתראה בחמישי?

יחי האתזגרופוביה, בטח ישכחו אותי.

אתם לא, נכון?