רציתי לעשות פוסט מיוחד, בשבילו. ל7 חודשים שלנו.

היה לי רעיון וכבר שכתבתי בראשי את דברי.

זה לא הגיע לכדי מעשה.

ניסיתי לתת לעצמי את הגושפנקא להפריד את שאר החיים שלי ולכתוב רק לו ולי... בפרהסיה.

לא הצלחתי להביא את עצמי למצב הזה.

זה התחיל בכך שאמרתי לעצמי שאני הוסיף שני ציטוטים שולטים של פום פום, מהשהות שלי אצלה ומשם זה המשיך הלאה.

זה הוציא את כל האוויר מהפוזה. זה לא היה יוצא פוסט אהבה טהור כי אני לא יכול לנתק את עצמי מכל נתיביי חיי, אני לא יכול להתרכז רק בדבר אחד. אני מפוזר מחשבתית ואני לא מפסיק עם זה.

לכן, בהחלטה גרועה, וויתרתי על הרעיון. לא כתבתי כלום.

הפוסט האבוד יישאר במחי, ארוז מבריק ומוכן לשימוש. באח"י, כמו טנקי ההיסטוריה של צה"ל.

אני אוהב אותו. ואני מוקסם ממנו ואיני מסוגל להפסיק ולחשוב עליו,

אני לא יכול שלא לשבת ולחלום עלינו, על דברים שאנו לא יכולים לעשות.

כל הזמן מדמיין סיטואציות ודברים שאני רוצה לעשות אתו, שאני חושק לעשות אתו, כשאני מתעלם בנאיביות מופגנת מהארון שעוטף אותנו.

אני לא יכול לעשות את זה יותר. אני מתאכזב.

לא ממנו, לא ממני, מהסיטואציה. מהעובדה שאנחנו פשוט לא יכולים לעשות את זה.

זו יכולה להיות המחשבה הכי טובה עם הרעיון הכי מרהיב, וזה לא יעזור.

ייזרק לביבים כי אנו כלואים בפחדים שלנו.

אמרו לי שאני מדכא, הפוסטים שלי פשוט נועדו על מנת לשבור את נפשותיהם השמחות של העליזים. לא נכון. זה מטופש להגיד דבר כזה.

אם כתבי, הנלעגים, מדכאים נפש כלשהי, זה לא אני. זה היא. הזרע היה קיים באותו האנוש, אני פשוט הצבעתי עליו.

ואולי כל התסביכים שאני נמצא בהם, אינם כאלה. העומק שאני נותן לעצמי אינו קיים ואני פשוט קיום סתמי, אחד ככל השאר. אינו מיוחד, אינו חשוב, סתם.

עובר דברים כמו כולם, לא משהו שמייחד רק אותו.

אני לא יודע לאן אני הולך עם כל זה.

אני אמור להמשיך ולנבור בנפשי עד אשר אמצא פיתרון או משהו שנראה כדומה לזה?

שוב אני תחת העלטה הקסומה של כיסופיי השינה, רק לשכב כגוויה ולהקשיב לעלים נושרים, אחד אחר אחד כמו כל תקווה.

כשהייתי אצל פום פום שמענו מוזיקה, כשאני שוכב על המיטה עייף, ביקשתי ממנה לשים את Whisper של Evanescence שמחתי שאיני יכול להתקשר לשיר הזה. אני כבר לא אחד שרק נמצא שם, אם אזעק בויפרנד יענה לי. בעצם, אני לא צריך להרים את קולי מלחישה חרשית. הוא יהיה שם עם חיבוקו החם. כבר איני צריך לברוח, כבר איני צריך לפחד שיעזבו אותי, אני יודע שהוא תמיד שם, צופה, מחכה, ממתין, רוצה להיות אתי כמה שיותר ומוכן לעשות את הכל למעני.

לעולם אני לא אוכל לקלוט עד כמה הוא אוהב אותי.

אני שונא בנות.

אחותי מחזירה אותי כל כך קצר שזה מטריף אותי.

אני צריך לספק כל גחמה ולענות על כל מענה שלה, בו ברגע.

ולא, היא תקח את הפלאפון שלה.

אתמול היא עשתה את זה, ורק בגלל שהייתי עייף כי בדיוק חזרתי מת"א אחרי כמה ימים אצל פום ורק רציתי שקט. נמאס לי מהקריזות שלה. נמאס לי מהעובדה שהקשרים שלי עם העולם מותנים במשהו שאין לי,

אני צריך להתחנן ולזחול על המרצפות על מנת שהיא תביא לי אותו, למרות שהיא בכלל לא משתמשת בו. וזה לא משנה מה אני עושה, אם היא בקריזה היא פשוט תיקח לי. והיא כל הזמן מחטטת בו, ואני כל הזמן צריך למחוק את ההודעות מבויפרנד.

אני חייב כסף. אני חייב לקנות לעצמי פלאפון. אני צריך שהצבא המפגר ייתן לי הקלות, אוף המערכת הזו כל כך דפוקה!

אני לא רוצה לסיים בנימה פסימית.

לכן אני אצטט לכם שני ציטוטים של פום פום בזמן שהיא שפוכה מתה, מתנהגת כמו שיכורה בזמן כשאנו חוצים את העיר שלה.

אני: "את מתנהגת כמו שיכורה"

פום: "אבל אני לא מסריחה מאלכוהול.... אני מסריחה משומנים!"

וטראח הבאתי לה כאפה.

בהמשך הדרך, ששקלנו האם ללכת לאכול היא אמרה שהיא שמנה.

אני: "לא, את לא. אני שמן."

פום: "לא, אתה לא שמן."

אני: "אני אחושרמוטה שמן!"

פום: "לא נכון!" נעלבת.

       "אתה לא שרמוטה ואתה לא שמן"

        חושבת

      "בעצם, אתה כן שרמוטה. אני קוראת בבלוג שלך."

הלוואי וסנטה יחלק לכם לזניות