נתחיל עם הצבא, כי אז אולי אני אמצא חן בעיניו והוא ידפוק אותי בעדינות.

בשיעור הראשון שלנו לאחר החופשה המפקדת אמרה משהו כמו "הדבר הראשון שבודקים ברכב הוא שמן, במקרה והוא אינו עובד."

עכשיו, זה רק אני או שקודם בודקים אם למשל סובבו את המפתח?

באותו השיעור, אחד החניכים נרדם.

אני: "חבל שלא קוראים לו נחום...."

המפקדת, לפני שהיא באה לפקוד עליו לעמוד: "למה?"

אני: "תקום!!!!!"

נחום- תקום... עזבו, הומור של אנשים עייפים.

לפתע, על צג ההקרנה עמד לו שיעור גיאומטריה. אני בשוק שואל לפשר הדבר והמפקדת עונה שלא כולם יודעים. למדנו מה ההבדל בין מיתר לקוטר. וואו, מי שעובר את הקורס הזה צריך להיות ממש אידיוט. הלך לי האגו.

מסיבה לא ידועה הוסיפו לנו מדריך חדש, בין המשפטים הראשונים שהוא לימד, אשר נחקקו בראשי, היה אחד מרכזי: "רדדי פי עשויים מ... פח."

זה מצטרף למשפטי המרצה שלי לפיסיקה: "שטח הוא שטחי כזה ונפח הוא... יותר נפחי."

ברביעי בערב הכינו לנו הפתעה, ערב הווי של הבסיס. העבירו את כול החניכים שבשני בתי הספר לאולם. כמובן שכולם הלכו בשתי שורות יפות. היינו בין האחרונים. אנחנו שונאים להיות אחרונים והמפקדת אתנו. היא אמרה לנו לעקוף משמאל את הקבוצה שהייתה לפנינו.

עקפנו אותה, את זו שלפני ובעצם את כולם. דפקנו ריצה- הליכה כשהמפקדת כמעט ולא מצליחה לא להתפוצץ מצחוק, כשהיא נגררת אחרינו בדילוגי ריצה. מפקדי שאר הכיתות לא הבינו מה שאון הרכבת עובר לידם.

אני ואחותי רבנו היום ריב גדול. היא לקחה ממני שוב את הפלאפון שהיא השאילה לי אחרי שסרבתי לממן אותה. לאחר זאת היא באה אלי בדרישה לכסף, על זמן השימוש בו.

וזה לא שהיא משתמשת בו, מה פתאום. יש לה פלאפון אחר. זה שהיה אצלי פשוט שכב אצלה. זה לא שעשיתי ממנו שיחות אלא רק קיבלתי נכנסות.

לא הסכמתי להביא לה אגורה, בייחוד אחרי ששילמתי לה 50 וזה לא הזיז לה. היא לקחה את המכשיר לפי הקריזות שלה. בשל זאת, היום, כשבויפרנד בא אלי, הלכנו וקנינו לי פלאפון בכסף שסבא וסבתא נתנו לי.

אז אני שוב מרושש, אבל לפחות עכשיו הקשר שלי עם העולם לא מסתכן ע"י קריזות של בת.

כשחזרתי, היא דרשה ממני כסף, סירבתי, שוב. היה לנו הסכם, היא אפילו החתימה אותי. אני מקבל את המכשיר עד אשר אני מקבל משכורת ראשונית מהצבא ואז אני מחזיר לה אותו אחרי שאני קונה חדש. היא לקחה אותו לפני, היא שברה את ההסכם, בעיה שלה ואין כסף. היא לא קיבלה את זה ואמרה שבכל זאת היה לי את המכשיר שלה חודש וחצי. התעלמתי ממני ואמרתי לה לעוף מהחדר שלי.

התחלתי לרפרף על ההסכם שחתמתי עם פלאפון, כשהיא חטפה לי אותו מהיד. היא לא הסכימה להחזיר לי אותו ודרשה כסף. רתחתי, מזמן לא כעסתי כ"כ, כ"כ שנאתי את הטרטורים שהיא עשתה לי עם כול לקיחה והחזרה. היא קרעה את ההסכם.

אני לא יודע מה עבר עלי, אבל פשוט תפסתי אותה בשיער והעפתי אותה על המיטה, לארון, לרצפה ואז החוצה מהחדר. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי, אבל אני לא זוכר את הפעם האחרונה שהרבצתי לה, או למישהו. אספתי את הקרעים מהרצפה והיא צרחה עלי ששברתי לה את המשקפיים, אבל הן בין כה שבורות והיא מחכה לחדשות כך שזה לא מזיז לי.

מה שכן, הם היו עקומות לגמרי. זה גרם לי לצמרמורת, הן היו עליה כשהן התעוותו.

אני ברגשות אשם, אני תוהה לעצמי אם באמת הייתי צריך להרביץ לה.

למרות שאני מכיר אותה ושום דבר אחר לא היה מנער אותה ממני, אולי אפילו זה גם לא עזר אלא רק הרחיק אותה זמנית.

בכל אופן, אני מרגיש ממש רע.

אבל לפחות יש לי פלאפון.

מעפן.

ישמרכם סנטה