התיק שלי פתוח כבר שעות.

מדי פעם אני מציץ בו ורואה ששום דבר לא גדל. המיטה שלי מלאה בדברים שאגרתי.

בכל לילה הסטתי את הדברים לצד השני, לצד שבו בויפרנד ישן לצדי.

זה נותן לכלום נפח, זה רך בשל מרכביו, כביסה פוך ושאר שטויות.

בכל פעם שאני חוזר הביתה אני מצטער שאני עוזב. בכל פעם שאני עוזב הביתה אני תוהה לעצמי למה אני לא נשאר בבסיס.

בכל פעם שאני חושב על זה, אני נזכר בו. אני יודע שהכול שווה אותו. לא משנה מה אני עובר, לא משנה כמה זמן, לא משנה עד כמה זה כואב, הוא נמצא שם. אני חייב לראות אותו, אני צריך לראותו. לכן אני חוזר לאותו מקום מקולל, רק כי אין מקום אחר.

וזו מעין תחנת עצירה, כמו מרכזית ישנה.

אף אחד לא רוצה להסתובב בה בלילות, אבל בלית ברירה גם זאת עושים.

מזמן לא סידרתי את החדר. מזמן לא היה לי זמן לסדר את החדר. מזמן לא היה לי זמן, בכלליות.

כשאני חוזר מהצבא הביתה אני רק רוצה לברוח ממנו, אבל אני מותש.

שום שינה, שום אכילה, שום משקה אנרגיה, שום דבר לא יכול לעורר אותי מלבד דבר אחד.

חיבוקו.

כשידיו עוטפות אותי עם מגע של משי ומעבירות בי צמרמורת של חום והתרגשות, עם אותו המגע לחוש מוגן ונח כמו שמעולם לא הרגשתי. לנשקו ולהגיד לו את אותן המילים שאנו כל הזמן חוזרים עליהן אבל לא מרגישות ריקות מתוכן,

אני אוהב אותו.

אני לא יכול לשכוח את אותה הפעם שהוא שכב לצדי בשבת בבוקר, חיוכו הישנוני הופנה כלפי. פניו הקרינו הילה זכה של אושר נוגה ועיניו היו כה מלאות אהבה.

הוא נשק לי קלות, תחת שמש הבוקר.

כה מקסים כה מתוק, בשבילו רק שנינו היינו. בועה קטנה של אחווה.

כמובן אבל שזה היה הכי רחוק מזה. אבי היה על המחשב, פחות ממטר מהמיטה.

בויפרנד לא שם לב, הוא לא חיפש אותו, הוא לא שיער שיש מישהו בחדר.

לי זה לא אכפת. בין אם הוא ראה או לא, אני מתגעגע לאותה השניה.

ושוב אני ניצב מול הרמת השטויות שתפסה את מקומו. בלב מלא ספק אני מפרק, מכניס קצת לתיק, מסדר את השאר.

רואה את הבבואה של אותו זיכרון נמחקת כלא הייתה, וזה בסדר מבחינתי.

אני רוצה שהוא יהיה שם. שהוא ימלא את מקומו ולא בגדים שלא היה לי כוח לסדר.

מוזר ככל שזה יהיה,

אני מצטער כל פעם אחרי מקלחת. אולי הורדתי את שאריות ריחו ממני.

מטופש.

אני מתגעגע אליו.