רציתי לכתוב את זה אתמול.

בעצם, כתבתי את זה אתמול. ולא רק שכתבתי אלא הקשתי דרך הפלאפון.

אבל רק עם מזל כמו שלי זה לא יישלח.

עכשיו אני יושב מול המחשב ורק מחכה לזמן הנכון.

אני לא יודע מתי זה יהיה, אני מניח שאולי בערב. כשלא יהיה חם כל כך. אני לא יודע מה הקשר.

בראשון, לפני שיצאתי לצבא, נכנסתי כהרגלי לבלוג.

אך הפעם שלא כמו שאר הפעמים נכנסתי לבלוג דרך המחשב של אחותי, מאחר ושלי היה כבוי ולא היה לי כח לחכות שהוא יעלה את עצמו.

כשבאתי להגיב לאחת התגובות שמתי לב ששם המגיב האחרון הוא אינו המשתמש שלי.

הוא שם של מגיב אחר, שהיה לי בבלוג ושאל אותי שאלות פרטניות.

הבנתי שזאת הייתה אחת מהאחיות שלי והן פשוט לא שמו לב לשמירת הפרטים.

הפעם אבל, שלא כמו הפעם שהבנדוד שלי הגיע לבלוג, לא רצתי ישר להחליף מספר.

המשכתי בסדר יומי כרגיל והזכרתי לעצמי שאני צריך למצוא כינוי ושם בלוג חדשים. ולהחליף כמובן את המספר ואת העיצוב ובעיקרון שוב, לרדת למחתרת.

לברוח שוב ממה שברור, לחשוב שאם מתעלמים מזה, זה נפתר מעצמו.

אבל יותר מכך, חייתי בהרגשה שמה שהולך אצלי בראש, מה שעובר עלי בלב ועם מי שאני יוצא, זה פרטי לי. זה לא אמור להזיז לאף אחד מלבדי, זה לא עניינו של איש מלבדי ושל בן הזוג שלי.

אתמול, לאחר שסדרתי לעצמי בראש כינוי ושם בלוג חדש, עם תיאור כללי של העיצוב החדש,

הבנתי שאני לא רוצה.

אין לי כוח לברוח. אני לא רוצה לברוח.

מספיק עם זה.

אני אקום, אני אלך, אני אודיע לה שאני יודע שהיא יודעת ושזה לא עניינה.

לאן זה יתפתח,

אין לי מושג.

אולי פתאום היחסים שלנו למשהו חם ומלבלב, ואולי לא.

בכל מקרה אני מוכן לכל מה שיבוא.

אין לי כוונה להפסיק את הקשר שלי עם בויפרנד ואני פשוט כבר לא פוחד שידעו.

אז שידעו.

כן, אני בי.

כן, יש לי חבר.

אנחנו יחד מעל לשבעה חודשים ולאף אחד מאתנו אין כוונה לקום וללכת.

אם זה מפריע למישהו, שיבושם לו.

אני כבר מאושר, אני לא זקוק לאישור של אף אחד. הקשר שלנו כבר הוכיח את עצמו, הוא זה שאישר את עצמו.

בנוגע לצבא,

המפקדת המסכנה שלי הופנתה למרפאה ביום שני בערב ע"י שני בחורים חסונים. מסכנה, כמעט והרגנו אותה.

היא על ג'-לים מאז ואני מתגעגע אלי. אני רוצה לראות אותה שוב.

במיוחד כדי להוריד לה סטירה כי היא הדביקה אותי. סתם, אין לי בעיה להיות חולה. בכל מקרה לא ספרתי למיליון הסמלים שיש לי כדי שלא יפנו אותי הביתה ואני אפסיד חומר.

רוב החולי שלי כבר עבר, מלבד מה שאני מניח שזה דלקת באוזן. ביקשתי מהאחיות שלי להזמין לי תור, אבל החמודות לא עשו זאת ועכשיו אין לי.

אבל ברצינות, אני באמת מתגעגע למפקדת שלי. היא ממש שולטת, אני כמעט ומאוהב בה. ויש לי בכיתה מספיק בנים שמאוהבים בה.

למשל בשני כשהלכנו לחדר האוכל לארוחת צהרים עברנו לבסיס עם חדר האוכל, כשעצרנו אוטובוס בכביש.

אחת החיילות באוטובוס התחילה לצעוק ולצחוק עלינו, "איזה מכוערים, יא צעירים", כשאנו מבצעים נוהל מעבר חצייה כמו חיילים (או במקרה שלנו אזרחים מפגרים שנכנסו למדים) טובים.

כמובן, שאל לנו להגיב מאחר שכשצועדים אין לדבר.

כשאני כמעט ומתפרץ עליה, נשמעה צעקה.

"לא, כי את יפה, עכשיו תדחפי את הפרצוף המזוויע שלך חזרה לאוטובוס ותסתמי את הפה שלך יא בהמה!"

כל הכיתה סובבה את הראש לאחור וצפתה במפקדת כשהיא נועצת את מבט ה"למה-מי-את-חושבת-שאת" בחיילת. פרצנו בצחוק.

החיילת בבושה העלימה את פרצופה באוטובוס.

המפקדת פנתה אלינו, "טוב, מה נעצרתם פתאום? תמשיכו ללכת!"

אוף אני מאוהב ><

מחר אנשים אמורים לבוא אלי.

אתם אגב,

מוזמנים.

בואו.

ועכשיו,

עכשיו אני יורד לחדר שלה.

למרות שעדיין לא ערב.