אני שונא את זה.

אני שונא את עצמי כי אני זה שעושה את זה.

אני מרגיש חרא של בנאדם, אחד שצריך להשמיד. לא מישהו שראוי למישהו או למשהו.

זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה. זאת לא הפעם הראשונה שאני מצטער שזה קרה. זאת לא הפעם הראשונה שאני אומר לו את זה. זה לא תהיה הפעם האחרונה שאני אענה בשלילה.

אני צריך אותו.

אני צריך שהוא יהיה לידי.

אני יודע שהוא שם בשבילי, כל הזמן. אבל זה שם.

זה לא פה, זה לא במרחק שליחת יד.

זה קשה, וגם זאת אני יודע.

אני לא חי באיזו פנטזיה, אני מודע לכך שהמציאות לרוב לא נותנת לך לעשות את כל מה שאתה רוצה.

ובכל זאת, אני לא יודע עד כמה אני אוכל לקבל את זה.

עד מתי אני אוכל להמשיך ולראות את הכול חולף לידי, לראות את כל ההזדמנויות ולהיפרד מהן כאילו איני רוצה בהן.

זה כמעט ואינו בר שינוי, העובדות עומדות בפני עצמן.

זה שהוא לא מגיע זה לא כי הוא לא רוצה אלא כי הוא לא יכול.

הוא כבול בהתחייבויות קודמות. הוא כבול בארון, הוא כבול בחיים שלו.

אני, אם לומר את האמת, נמצא בקצה חייו השניים, המשניים, המוסתרים.

אני יודע שכשהוא אתי הוא אתי ב100%, אבל אני מקבל את ה100% האלה רק פעם בשבוע לזמן מוקצב מראש.

ואולי בעצם,

אני הוא האשם.

ואולי המציאות.

והערבוב של הכל רק גורם לי לחשוב שאולי עדיף לו בלעדי, למרות שיש לשמור על הס תמידי כי הדבר הזה בלתי מתקבל על הדעת.

האמת האחת והיחידה, הקביעה האבסולוטית הבודדת שעומדת בפני עצמה בקשר שלנו ולא עומדת באף ספק, היא העובדה שאנחנו לא רוצים להיפרד. שום כוונה.

ואולי עובדה זו, היא מה שמכאיבה לי.

אנחנו נמשיך להיות בקשר. אני אוהב אותו. אני מאוהב בו. אני לא רוצה לעזוב אותו.

אבל אני צריך שהות אתו.

אני צריך להעביר לילות אתו.

זה לא משהו מוגזם, אלא פעם בתקופה מסוימת, כשיש הזדמנות. והן לא רבות.

ובכוונה לא אמרתי שאני רוצה להעביר אתו לילות, בשבילנו זה ברור מאליו.

אני צריך להעביר אתו לילה כי כשזה לא קורה, אני מרגיש שמשהו ביחסים שלנו חסר. פרק מסוים שצריך להיות בסיפורנו.

אז כשהוא לא בא,

אני מרגיש רע. אני לא יכול להראות זאת לאנשים כי אז הם ירגישו רע. אז אני מדחיק ושמח ומקפץ ולפני שאני שם לב אני נצמד למישהו ומחבק אותו כל הערב. מטריד ומציק.

האלכוהול זורם לדמי כאילו אני תמיד שותה, כשבעצם הפעם האחרונה ששתיתי הייתה בפעם הקודמת שהוא לא בא, בפורים.

ועם קצת סחרחורת הדברים נראים טוב יותר, ועם קצת ריח של וודקה והעובדה ששתיתי יש לי מעין גושפנקא להתנהגות שלי,

וככל שהערב מתקרב אני נגעל מעצמי יותר. וככל שהזמן חולף אני לא יכול להפסיק. אני נכנס עמוק מדי להצגה שהעלתי במופע של חיי,

מופע זול מבחיל ומגעיל של מילוי מקום.

מחפש חיבה במקומות הלא נכונים, אצל אנשים שנותנים בי אמון ולכן נותנים להתקרב כך אליהם,

מכניס אותם לסיטואציות שאינן פרייות בשבילם.

"ואולי הוא סתם שיכור וכך הוא תמיד מתנהג"

זה לא בסדר.

אבל אני לא יכול להפסיק כי אני צריך את החיבוק הזה, במיוחד אז כשאני רק חושב על זה כל הזמן.

מה הייתי יכול לעשות עם בויפרנד ואני לא כי הוא לא פה.

הבעיה שהאלכוהול כן לוקח חלק, הוא כן משפיע, הוא רק גורם להכול להיות יותר נוראי.

ובסוף,

בסוף אני בבחילות.

נזכר איך העברתי את 24 השעות האחרונות,

ומבין שאני אידיוט.

כשאני מצטער, כשאנשים כבר שמים לב להתנהגות המרוחקת ומדוכאת שלי, אני אומר שאין מה לעשות. אני אומר את האמת.

אני אומר שזה מחסרונו.

והם, בצער אמיתי או לא, מנהנים בראשם להבנה ואומרים שיהיה בסדר.

אבל זה לא בסדר.

זה הכי לא בסדר.

אני לא אמור להתנהג כך.

ואפילו שאני מפחד להגיד את זה, ואפילו שאני מת מפחד מההשלכות של הדברים האלו,

אפילו כשאני רק רוצה להתעורר מהסיוט הנוראי הזה ולהגיד לעצמי שאני בעצם חולם ואני לא באמת חושב על זה,

אולי עדיף לו בלעדיי.

לא משנה מה זה יעשה לי.

לא משנה אם יישבר לי הלב או לא.

אולי הוא כבר התפתח והוא מוכן לעבור למישהו אחר.

הרי בסך הכל, מה אני אם לא איזו פסולת אנושית שחיה במרדף מגוחך אחרי רגשותיה של האהבה וחיבה?

אני רוצה למחוק שורות אלו.

אם היה לי את הכח הייתי מנפץ את צג המחשב, במקום שכתבתי את דברים אלו.

אבל אולי באמת,

אולי אני לא שווה אותו.

ואולי הוא צריך לעזוב אותי.

אני לא יכול להמשיך לכתוב. אני לא רוצה להמשיך לכתוב. אני לא רוצה להמשיך לחשוב על זה.

אני רוצה שהסיוט הזה ייגמר. אני רוצה להפסיק לחשוב שאני צריך למות. אני רוצה להפסיק לחשוב שאני חרא, למרות שאני יודע את זה.

אני לא רוצה שישבר לי הלב. אני לא רוצה להמשיך לבכות כמו עכשיו.

אני אוהב אותו.

אני צריך אותו.

ואם הוא לא אותי?