אני חוזר לשם, לשבוע אחרון.

אני לא רוצה שזה יהיה שבוע אחרון. אני נהנה שם.

אני אחזור לאותו הבסיס, ואם אני אצא לקצונה אז בכלל אבלה בו קרוב לשנה,

אבל זה לא יהיה אותו הדבר. לא אותה המסגרת, לא אותם המפקדים.

אני חוזר לשם, כשהאצבע שלי עדיין חתוכה וכל מגע בה מכניס אותי לכאבי תופת.

אני חוזר לשם, כשהברך שלי עדיין כחולה ותנועות מסוימות משתקות אותי.

אני חוזר לשם, כי אני אוהב את זה.

להגיד שאני "מורעל" על צה"ל יהיה מטופש, אני עוד לא באמת יודע מה זה צה"ל. מה שכן, אני כן מורעל על הקורס שלי. זו תקופה שעומדת להסתיים, כשאני בכלל לא רוצה או מוכן.

אחריו, החיים מתחילים.

הטירונות ובעזרת סנטה קורס הקצונה.

ואם לא אפול, אז הקורס יהיה רק מזכרת רחוקה ממה שפעם חשבתי שיהיה תפקידי.

עוד לא יפלו עלי דברים ששוקלים עשרות קילוגרמים ואני עוד לא אוכל לקרוע לעצמי את האצבע, כי היא מפריעה לי במהלך תיקון רכיב מסוים.

אחרי שבוע זה תהיה לי חופשה של שבועיים.

אני צריך אותה.

אני צריך להשקיע בה בבויפרנד.

אני לא יודע עד כמה הוא מאושר אתי, כרגע. שנינו עוד לא רגלים לכך והאמת שהתנאים לא נותנים לנו למצות את הכול.

עם כל הקשיים שהיו לנו, נוסף עוד אחד. הוא אינו מכשול, הוא לא מונע, אבל הוא כן הופך את הדרך להרבה יותר קשה.

אין לי שום צל של ספק שגם בו נעמוד והאהבה שלנו תוכיח שלמרות הכול היא חזקה וקיימת.

אבל לעזאזל, זה לא יכול להיות קל יותר?

האם לא הוכחנו מספיק?

אני לא רוצה להתעורר בוקר אחד ולהבין שהוא לא לצדי רק כי הייתי מותש מדי מהצבא וחלון הזמן היחידי שלנו נעלם לגמרי.

השבת לא עושה לנו טוב. אני שונא אותה.

אני אוהב אותו. גם כשאני לא הכי מראה את זה, גם כשאני מסיט את ידיו ממני כשאנשים עוברים לידנו, גם כשאנו לא מחזיקים ידיים ברחובות.

אני אוהב אותו בכל מצב.

לכן קשה לי לראות אותו עצוב. לכן אני אעשה הכול כדי שהוא לא יהיה עצוב.

אבל אני לא יודע מה לעשות, והוא גם לא נותן פיתרונות. לו בעצמו אין.

ואולי אנחנו לא חושבים מספיק ואולי אנחנו חושבים יותר מדי.

להעמיד פנים, להיראות חכם, להיראות כריזמתי אבל לא שתלטן, לשמור על הפה שלי, לדבר רק כשצריך, לדבר רק אחרי שחושבים, לעמעם את האישיות שלי, להתחיל לעשות ספורט, להחזיק מעמד כשיהיה קשה, לעשות הכול כדי לרצות את כולם,

להגיע לקצונה.