אתמול היה יום שאני לא אשכח לעולם.
הוא מאותם הימים שאתם לא רוצים לשכוח. הוא מכיל בתוכו מגוון רחב של דברים אך בין כל ההדר והפאר ישנה סיטואציה אחת שאתם לא מוכנים שתשכח, כי היא, שלא כמו האחרות, מרעידה את עולמכם ונותנת לכם סנוור כה אז של הארה שאינכם יכולים להתעלם מכך, ואינכם יכולים לשכוח את הצריבה העזה בעיניכם.
אינכם יכולים להרשות לעצמכם לאבד את אותה הסיטואציה, אינכם יכולים שלא להמיס אותה לתוככם.
כשהתלבשתי אתמול בבוקר, נפלו לי המשקפיים.
כשהרמתי אותן שמתי לב שנפל לי בורג. לא היה לי זמן לסדר אותו במקום וגם לא היו לי הכלים המתאימים.
יצאתי לבויפרנד כשהראייה שלי יותר גרועה משל קלי אוסבורן, ואתם יודעים איך היא מתלבשת.
היו פקקים, לכן התעכבתי. כשעליתי על האוטובוס השני, הבנתי שעליתי על האוטובוס עם המסלול הארוך.
בויפרנד התקשר, אמרתי לו.
בויפרנד: "מה? ייקח לך עוד זמן. אוף. ביי"
וניתק.
מה? כאילו, שעשע אותי או משהו כשאתה יודע שזה מסלול יותר ארוך, מה אתה נוטש אותי בדד ? L
כשהגעתי אליו, הוא לא פתח לי ישר את הדלת. זה היה מוזר, למה שהוא לא יפתח לי ישר? הרי הוא יודע שאני מגיע.
זה הזכיר לי את אותה הפעם שהוא לא בא אתי לשירותים, והרגשתי מוזר כי....
מי לא ירצה לבוא אתי לשירותים?
וכשיצאתי, הוא הביא לי שקית מלאה שוקולדים.
הפעם, הוא שם את השיר שהוא שם בפעם הראשונה שישנתי אצלו ונפרדנו כשעמדתי לחזור הביתה.
זה לא היה משהו מיוחד, הוא תמיד שם שיר סנטימנטאלי.
כשהוא לקח אותי לחדרו הבנתי.
החדר היה מלא בנרות שנתנו את אורם לחדר והשוו לו מראה תקופתי מהזמנים האהובים על שנינו.
יהיה מטופש להגיד שזה נראה כבמאה ה16 , במיוחד לאור העובדה שצג המחשב החזיר את אורו של נר אחד.
אבל העיקר הכוונה.
אני: "וואו. זה בטח ממש רומנטי... חבל רק שאני לא רואה כלום!" -.-
והוא, בצחוקו המתגלגל מעיף אותי לעבר המיטה בנשיקות ענוגות.
עדין, מדהים, מרהיב, נוגה.
הטיפשון, עשה לי היקי.
כרגיל, הוא הציע לי אוכל. כרגיל, סירבתי. כרגיל, הוא לא התייחס והכין לי. טוסט. זה היה יכול להיות נחמד אם לא היה לו טוסטר מטריד שמייצר רעשים בכוונה כשהוא פועל על מנת להודיע שהוא קיים. כלומר, איזה יצור חשמלי מעצבן, צריך כל הזמן תשומת לב ושורף דברים. מזכיר לי את עצמי.
כשהוא סיים להכין את הטוסטים שלנו, הוא סידר את הבית ויצאנו לפגוש את אחד החברים הטובים שלו, שרצה לראות אותי.
הוא באותו הזמן עבד, לכן חכנו שהוא יצא להפסקה. זה לקח רבע שעה. במהלך חילופי המילים אתו אמרתי לו שהוא יכול להתאים יופי לחיל החימוש, כי יש שם מלא ערסים. הוא נעלב.
הרטיט לי את הלבלב.
משם נסענו לת"א, לפגוש את האלים.
אבל אני לא מסוגל. לא כרגע, לא עכשיו. אני אכתוב על זה בתהליכים.
המשך יבוא.
אני צריך לפקוח עיניים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy