כשאתם רצים, אם אתם עושים את זה נכון, אתם מגיעים לרמה של ריחוף ערטילאי ללא קשר לאדמה, או למציאות.
רצתי כך, לראשונה אתמול.
הייתי בהלם מהתחושה הממכרת הזו.
זה מלא כאב ויחד עם זאת אתם לא חשים אף כאב. הכול מעומעם. השמיעה, הראייה, התחושה, הריח.
כשרצתי על החוף, לא הרגשתי את החול הנדחס תחת רגליי. לא הרחתי את המלח שבאוויר. לא שמעתי את רחש הגלים וצחקוק הילדים.
הייתי במעין אקסטאזה של משהו שמעולם חוויתי, לא הרגשתי את הדופק שלי אבל כאילו והרגשתי את כל שרירי זזים יחד אתי בריקוד נצחי של בזבוז אנרגיה. הרגשתי שאני יכול להמשיך כך לעד.
כשסיימתי לרוץ, הלכתי. והמשכתי וחזרתי על עקבותיי וחוזר חלילה. ברחתי.
אין לי כאבי רגליים. יש לי כאב מעל המותן הימני שלי, מתחת לסרעפת, בערך. אני צריך לאכול פירות, זה יעלים את הכאב הזה.
בימים האחרונים עברו עלי דברים.
מחשבות בעיקר.
על הפגמים שבי, בעיקר.
גיליתי שהמנגנון הראשוני שלי בלטפל בבעיות הוא להאשים את עצמי ואך ורק את עצמי.
גיליתי גם, שאני יכול לבכות. ובאמת. לא סתם כמה דמעות אלא ליטרים של נוזלים שנוטפים לי מהעיניים כאילו אין מחר, כשמתלווים לכך גלונים של נזלת.
יש לי חברים.
אולי זה נראה כהצהרה מטופשת אבל... לא. הם באמת שם.
פעם ראשונה שאני מרגיש איך כל הרעיון הזה פועל.
כשבכיתי ללא שליטה, כרונוס הראשון שקפץ עלי. אחריו, כולם הגיעו והקיפו אותי. הם באמת היו שם. הם באמת באו לשפר לי את המצב רוח, לעזור לי.
טלי הפליאה אותי גם. היא התעניינה, היא נכנסה עמוק לתוך הנושא כשהיא מביעה את דעתה, ממש לא ציפיתי לזאת ממנה.
אני לא חושב שמעולם הרגשתי כזו תמיכה.
אני לא יודע אפילו איך להביע את התודה שלי, למרות שאני בספק אם לא תנפנפו בידכם לביטול, כמו שאני עושה שאני אץ לעזור למישהו במצוקה.
והמצוקה עברה.
בחמישי יש לי "מסיבת גיוס".
בהתחלה, כרעיון ראשוני, עשיתי רשימת מוזמנים. הגעתי ל30 בערך.
אבל כשבאתי להזמין אותם, שכחתי מי הם.
אני חייב להכין רשימה.
זה מטופש כשיוצאים מנקודת הנחה שעוד 5 ד' בערך זה עומד להיות מחר.
אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא, לא?
הייתי היום אצל סבתא שלי.
היא שאלה על אחותי, שחולה בדלקת ריאות.
אז סבא שאל אותי אם היא באמת חולה בדלקת ריאות או שהיא סתם חולה, סבתא התערבה
"נו ברור שהיא חולה בדלקת ריאות, הרי הרופא נתן לה אנטיבְיוּטִיקה."
טוב. אז זה מסביר הרבה.
אני אוהב אותך.
אני עדיין מרגיש את שובלי הדמעות, כאילו רק הרגע הן התייבשו על פני.
אבל זה לא משנה.
ההרגשה הזו תעלם, בסופו של דבר.
בשם סנטה,
שכל המדוזות יחיו.
הגופות המוטלות שלהן על החוף גורמות לי להחליק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy