כשאתם מתחילים לרוץ, היכן שתמיד כולם מתחילים, אתם תמיד מוקפים באנשים.

כשאתם כבר רצים, עוקפים ונעקפים, הצפיפות יורדת.

כשאתם כבר רצים מעבר לגבולות, למקומות שמעולם לא הגעתם,

אל תתפלאו אם אתם לא מוצאים איש סביבכם.

רצתי על קו החוף דרומה, מדי.

יותר מדי מחשבות. יותר מדי תסכולים, יותר מדי אכזבות, יותר מדי כעסים.

כשPompeii של E.S. Posthumus מתנגן לי באוזן על עוצמה מקסימאלית כמעט ולא ניתן לעצור אותי.

ככל שמהירות הגרגירים הנרמסים תחת כפות רגליי גדלה,

ככל שהתנגדות האוויר כלפי גדלה,

ככל שהדופק שלי עולה,

ככל שהזיעה ניגרת ממצחי,

ככל ששרירי מתאמצים יותר ונותנים את הטוב ביותר שלהם,

ככל שהכאב גדל,

ככל שהנשימה מתעתקת,

ככל שהעולם סביבי נעלם בתוך אנדרלמוסיה של חושים מבולבלים,

כך תהפוכות ומסקנות ראשי מורצים אל תוך ליבי ושם מבצעים את הלחימה הגדולה.

סך הכול לא רציתי שהזיכרון האחרון שלהם ממני יהיה אותו מצב אחרון שהם עזבו אותי בו,

בוכה.

הרי, זה מסתיים. התקופה הזו. צבא מנתק יחסים.

המסך ירד והתמונה האחרונה היא טרגדיה בוכייה.

בהתחלה וויתרתי, אחר כך נלחמתי. אני לא אהיה פומפיי.

גם אם זה אומר שאני אהיה לבד כשהכול מוכן לבואם של עשרות.