אם הייתי יכול לחזור לרגע אחד ספציפי בהיסטוריה שלי,

אחד המועמדים היה רגע שקרה לי היום עם בויפרנד.

ישבנו במטבח עם עוגיות וקפה, הוא צחק. קרנות האור נבחרו בקפידה ונכנסו מבעד לתריסים,

העולם רעש מבחוץ אבל כל מה ששמעתי היה רק את צחוקו.

ראיתי רק את עיניו החייכניות ובזויות עיניי יכולתי להבחין בשיניו הצחורות קורנות בין שפתיו.

הוא צחק עלי.

מה שגרם לי להסמיק מעט.

הוא יודע שאני מורעל על צה"ל, הוא יודע שאני רוצה להיות קצין.

הוא יודע שאין לי מושג במה זה באמת כרוך ואני לא יודע מה זה באמת להיות בצה"ל.

לכן,

כששוב הזכרתי בפניו שאני רוצה להיות קצין הוא אמר שתי מילים והתפקע.

"חכה חכה", והמשיך.

"אתה עוד לא התגייסת, אבל חכה נראה מה יקרה."

כשהוא סיים, בהיתי בו, הוא בהה בי והתחלתי לתאר בפניו את עיצוב הסלון שיהיה לנו כשנגור יחד.

אמרתי לו שאני לא מוכן שהדירה שלנו תראה כמו דירת סטודנטים.

אז, איבדתי אותו.

מקסים ככל שיהיה, הוא הומו ממש גרוע.

יש לי בעיה אתו.

עוד שבועיים בערך יש לו יום הולדת.

היום, באשמת סנטה, הוא צפה שוב במתנה שהבאתי לו לחודש שלנו. יותר נכון בברכה שלה.

לעזאזל, היא ממש יפה.

הוא אוהב לקרוא אותה לפעמים.

בחנתי אותה טוב. היא מושקעת, גם מבחינת תוכן וגם מבחינה פיזית.

אז, הייתי כל כך גאה בעצמי, הרי בכל זאת, ייצרתי אחלה של יצירה.

עכשיו עברה לי הגאווה.

לעזאזל, איך אני אוכל להתעלות על זה?!     

אין לי שום רעיון!

והזמן אוזל!

יש לי רק את מחר ובערך זהו כי אני בצבא.

אוף!

להיות הומו קיטשי זה נוראי!