מצאתי לבסוף גרביים.

עכשיו, אני מוכן להתגייס.

אני רגוע כלפי מחר.

אני יודע שאני לא נופל כך סתם פתאום למערכת.

כלומר, אני כן, אבל היו לי הכנות מראש.

אני חושב שאם כבר עשיתי טעות בללכת לעתודה, הדבר היחידי שטוב בה היה הקד"צ שעברתי.

עכשיו, אני מגיע לבסיס שאני כבר מכיר.

אין לי התרגשות, הדבר היחידי שריגש אותי היום היה מציאת הגרביים.

אולי בכלל, אני לא מרגיש שאני נכנס למערכת, אולי אני אלחץ מתישהו כשאני אהיה שם.

לבטח זה יהיה כאשר אני אעמוד מול הזריקות ובדיקת הDNA.

הלכתי בבוקר לבקר את סבא וסבתא.

סבתא הכינה לנו ארוחת בוקר וישבנו לאכול. במהלך הארוחה סבא שאל אותי אם בבסיס מביאים לנו ככרות לחם פרוסות, או לא.

עניתי שפרוס. הוא אמר שבזמנו לא היו מביאים פרוס.

סבתא נתנה בו מבט בוחן וארוך.

"בזמנך לא היו הרבה דברים", קבעה נחרצות עם הרמת גבה ונתנה לי להיחנק מהביס שנח לו בפה שלי.

לאחר הארוחה, כשסבתא הביאה לי את הקפה שהייתי כל כך זקוק לו מאחר ואני כבר ימים לא ישן כדי להספיק לחיות את חיי,

התחלתי להשתעל.

סבתא החליטה שהיא מבטלת לי את הגיוס. חייכתי ואמרתי לה שאני מתגייס.

אני כבר מרגיש יותר טוב.

אני מניח שדלקת הגרון ודלקת האוזן עברו לי.

פשוט...

סבא וסבתא חיים תחת מתקפה מתמדת של מחלות, אבל הם מבוצרים במבצרי התרופות שלהם.

לשאר האנושות, כלומר אני, אין את המותרות האלו ולכן אנו נופלים בקרב.

הם החליטו שאני מפחד ממחר.

רק בגלל שאני לא אוהב את הרעיון של הדם והמחטים.

לכן, כמצופה מזוג פולני, כל מי שהם מכירים חושב שאני מפחד ממחר. נהדר.

כשסיימתי את הביקור אצלהם נפגשתי עם בויפרנד.

הלכנו לטיילת והתיישבנו תחת צל של עץ על גבעת דשא קטנה כשאנו משקיפים לים.

זה היה יכול להיות רומנטי, אם הייתי סובל את הים.

אני שמח שהוא בא היום. אני שמח שנפגשנו כי עכשיו זה יהיה זיכרון ממש טוב ממנו לימים הקרובים.