בשלישי ב10 בלילה החלטתי שאני הולך לישון.

הייתי חייב, כדי שאני אהיה ערני למחרת, ביום הגיוס.

הבעיה הייתה שבויפרנד עובד עד 10 בלילה, לכן לא היינו יכולים לדבר.

שכבתי לי במיטה עם מבט מתריס לכיוון הפלאפון לפתע הוא התחיל ליילל כשהתקבלה הודעה.

בשמחה ובידיעה ש'זה חייב להיות בויפרנד' אספתי אותו לליבי ופתחתי אותה.

לא מבויפרנד.

אבל בכל זאת לא מבייש בכלל, זאת הייתה הודעה מפום פום המאחלת לי גיוס קל. חומד.

לבסוף, הצלחתי לדבר אתו. חבל רק שלא הצלחתי להירדם.

בבוקר התגלחתי ואספתי את שאר הדברים שלא הכנסתי לתיק.

ירדתי קומה ופגשתי את אחותי, היא החליטה להצטרף, להגיד שלום לכולם.

יצאנו למרכזית ובה פגשנו עוד אחד מהכיתה שמתגייס אתי.

בכניסה לבקו"ם קבעתי עם כל הכיתה, על מנת לעבור את תהליך החיול ביחד. כולם היו שם מלבד ההומו, שבחר להיות עם חברים אחרים שלו. מה שחבל כי עליו הכי הסתמכתי בנוגע לזריקות.

הדבר הראשון שאתם עוברים בבקו"ם זאת שיחה עם נציג של האגודה למען החייל. הוא נראה כסבא חביב, אבל הוא חד ואפילו יכול להיות קצת בן זונה. אבל שימשיך לחיות, אני דווקא חיבבתי אותו.

לאחר מכן מתחיל תהליך החיול עצמו, פרטי בנק, צילום לחוגר (יצאתי די בסדר), צילום שיניים, צילום גולגולת, טביעת אצבעות, אימות נתונים ואז...

הוציאו אותנו לארוחת צהרים.

ולמדו משהו, אנשים שעוד לא התגייסו. בחדר האוכל של הבקו"ם יש אוכל ממש טוב. תאכלו כאילו לא תאכלו אחרי זה 2-3 שנים, כי זה בעצם מה שיקרה.

לאחר הארוחה, הפקידה החביבה החליטה פשוט לייבש את כולנו מחוץ לבנין ולמזגן ופשוט לקרוא לאנשים לתור, על מנת למנוע לחץ בפנים. כלומר למנוע את צינון גופות הטירונים הטריים במזגן.

זה היה רע, בשבילי. זה פשוט הבדיל אותי מכולם. קראו לכל הכיתה שלי לפני ונשארתי לבד, עם כמה אנשים שמתברר שכלל לא היו הנדסאים, אלא בכלל נערי מכ"ם.

לבסוף נכנסתי פנימה, ואחרי שתי שניות באימות הנתונים שלחו אותי לעבור בדיקת מח עצם.

אהאה, דווקא אני. באתי ואמרתי שאני לא מסוגל והמשכתי הלאה. ישר לתוך בדיקת הDNA. הרגע שהכי חששתי ממנו התממש, אני מול כל המזרקים והדם, ואני לבד לגמרי.

עמדתי בתור כשאנשים סביב מקבלים זריקות, נדקרים ומדממים.

הרגשתי סחרחורת ובחילה. כשהגיע תורי התייבשתי בכיסא מול... הייתי מרגיש קצת יותר ביטחון אם זאת הייתה אחות, אבל היא בעצם סתם ילדה בגיל שלי או קטנה ממני, עם משהו דוקר שאמור לגרום לי לדמם על דף.

אמרתי לה שאני נורא רגיש בעניין דם ומחטים. היא ענתה לי שאני הודיע לה כשאני מתחיל להרגיש שאני מתעלף והיא תעביר אותי למיטה. נשמתי עמוק ואמרתי שבסדר. היא לקחה את פד האלכוהול, הניחה על האצבע שלי ובאותה השנייה אמרתי לה "טוב, עכשיו". היא העבירה אותי למיטה. הנקירה עצמה לא הייתה כל כך נוראה, במיוחד כשמתחשבים בכך שעצמתי את העיניים. אחרי שהיא הוציאה ממני מספיק דם לא יכולתי לזוז. היא אמרה לי שאני אשאר שם, והיא כבר גם תעביר לי את החיסונים בשכיבה. כאילו הייתה גם אופציה אחרת.

אני: "אז כמה זמן החדירה?"

חיילת: "6 שניות"

אני: "יותר מדי."

היא החדירה לי חיסון אחד מאחורי הזרוע השמאלית, וזה האמת לא גרם לי להרגיש ממש רע, שזה ממש טוב. אך לפני שיכולתי להרגיש אושר, היא חיסנה אותי נגד טטנוס. ישר בשריר. וזה כאב וזה דימם.

יצאתי משם כשיש לי שני חורים בזרוע וחור באצבע.

להפתעתי ולשמחתי שני אנשים מהכיתה שלי היו בחוץ, חיכו לי. וזה היה ממש טוב כי בדיוק באותה השנייה צנחתי על הרצפה ואם הם לא היו תופסים אותי היה חבל.

כשהרגשתי יותר טוב קמתי וקיבלתי את החוגר שלי עם הדיסקית. צעדנו יחדיו ככיתה מאוחדת לתוך האפסנאות.

מזלי שפר עלי וקיבלתי שק משנת 1098, גופיות ענקיות, גרביים ענקיות, מדים שגדולים עלי ובגדול, הכל גדול.

ולא היה להחליף, לכן, כעת, אני נראה שמן.

למרות שבויפרנד אמר שאני חתיך על מדים ואליו מצטרף אפילו חבר טוב שלי.

יצאנו מהבקו"ם בשעה 7 בערב ונסענו לבסיס.

שם מתברר, מזלי המשיך כמו שהיה לאורך כל היום.

הוציאו אותי מהפלוגה שהייתי אמור להיות בה. הזיזו אותי לפלוגה שאני לא מכיר בה אף אחד. מה שקצת יותר מתסכל היא העובדה שהכיתה שאני נמצא בה כרגע כבר מאוחדת ומגובשת ורק אני בצד.

כשחילקו אותנו לכיתות, התפללתי כל פעם מחדש כשראיתי מי המ"כ של אותה הכיתה. היו שם מס' מפקדים שלא נראו כמו אנשים שהיו שמחים לגלות שאחד הפקודים שלהם הומו. לשם האירוניה, היו שם מפקדות שנראו יותר גרוע מהמפקדים.

אבל הפעם, המזל שלי השתנה וקיבלתי מפקדת דווקא ממש סבבה.

אחרי שהכניסו אותנו לחדרים ביקשתי לדבר אתה בפרטיות לכן יצאנו מהמבנה והתמקמנו בדיוק בכניסה שלו, כאשר ישנה זרימה קבועה של חיילים פנימה והחוצה.

ביקשתי ממנה לזוז עוד קצת, כי רציתי שזה יהיה פרטי. זזנו קצת.

כאילו מה?

היא באמת חשבה שאם היא עושה צעד של חצי מטר ומסובבת את הראש פתאום כל העולם נעלם ורק שנינו נשארים יחד לבד?!

ביקשתי ממנה לזוז עוד, והיא עשתה הפעם מטר שלם. ראיתי בפנים שלה שהיא מתחילה קצת להתרגז אז פשוט החלטתי להפסיק לקוות לקבל באמת פרטיות ובפשוט להגיד לה, בתקווה שאף אחד אחר לא מקשיב.

אני: "הקשב המפקדת, אני רוצה להתקלח לבד כי אני אה...."

ולא הצלחתי לסיים את המשפט. וניסיתי שוב, ושוב לא הצלחתי. ואני לא יודע למה.

אבל היא לא שמה לב להלם שנכנסתי אליו, שנראה לי כמו נצח אך לה כמו שנייה, והיא אמרה שבסדר אבל שאני אחכה שנייה.

היא הלכה למ"מ.

היא השאירה אותי לעמוד שם רבע שעה כשאני מתחיל להיכנס לסרטים ומרגיש שאולי עשיתי טעות כשביקשתי את זה. היא חזרה, ואמרה שהיא בדקה מה יהיה הערב.

פשוט היה כבר רבע ל2 בלילה והיו צריכים פיתרון לכך שאני אתקלח לבד.

הפיתרון היה כזה שבבוקר קיבלתי עוד שעה להתארגן ולהתקלח. הייתי אמור להתייצב מתי שהדתיים אמורים היו לחזור מבית הכנסת, ובכך בעצם הסודיות נשמרת.

למחרת, שוב נגררנו לתוך הלילה. העמידו את כל הפלוגה כאשר הסמלת הפלוגתית (שכמובן היא גם הסמלת של המחלקה שלי, עם המזל שלי. והיא כלבה שאפילו לוציפר היה זורק מהגיהנום) מסבירה מה הנוהל בזמן שרפה. מתישהו, היא אמרה שאם המים לא עוזרים אז שנשתמש במטאטא אש. על בני אדם.

זה הרי ברור מאליו, לא?

הבנאדם נשרף, אז בטח הכוויות לא מספיקות, בואו גם נחבוט בו!

ככל שנכנסנו ללילה כך הייתי בטוח שהמפקדת שכחה אותי,

עד שהיא הפתיעה אותי ואמרה לי מה הפתרון להלילה. בכיבוי האורות אני הולך להתקלח ובבוקר יש לי עוד 20 ד' התארגנות.

משום מה, ואני די בטוח שזה בגלל המפקדת שלי, לא הייתה לי שמירה בלילה. אני לא מתלונן.

בבוקר, עשינו שגרות.

ניקנו וקרצפנו את הכול.

פתאום שמתי לב שכל המפקדים, גם אלו שלא של,י לא קשורים אלי ובכלל לא במחלקה שלי, יודעים מה השם שלי כאשר הם לא יודעים את השם של הפקודים שלהם.

איזה יופי, האושר.

להיות הומו זה כמו להיות סלב.