אז כך,

תכננתי לכתוב פוסט ארוך שמפרט את כל מעללי בשבוע זה.

אך הייתי עייף.

תכננתי לכתוב פוסט קצר על מעללי השבוע,

אך שכחתי.

יותר נכון להגיד שמרוב עייפות אני מעדיף לשכוח.

אבל יש דברים שאי אפשר לשכוח,

כמו למשל שבטכס חלוקת תגיות (וחבל שהיה, כך לפחות הייתי יכול להתחזות לחייל רגיל, אם היו מסתכלים עלי מצד ימין אך מאחר והתגיות הן על הכותפות, זה לא משאיר הרבה אופציות מלבד "טירון") המ"מ שלי צעקה על המחלקה שלי "תהיו גאים, תזדקפו!".

כל מה שאני חשבתי לעצמי זה 'מייגאד, רק לא זה!'.

אז כן, מתברר שכשאתם בצבא הראש שלכם באמת מפרש את הכל על הצד הכחול שלו.

מלבד זאת היה לי יום מטווחים אתמול. כלומר דחסו לנו מטווחים של יומיים ליום ע"מ לחסוך זמן.

בהתחלה הרגשתי סבבה,

עד אשר שכבתי 25 מ' מהמטרה בהקצעת האיפוס.

אני פשוט הייתי אובר לחוץ. הנשק רעד לי בידיים והזעתי כמו לא יודע מה. גם לקח לי מלא זמן להתאפס על עצמי.

זה יותר בגלל העובדה שאני ימני לחלוטין, כלומר אני יודע למצמץ רק עם עין ימין ולכן אני צריך לירות שמאלי.

בהקצעות האחרות כבר שמתי פלנלית על עין שמאל, בתור רעיון כביר לרטייה. טוב, זה לא עובד משהו.

זה לא שחור, זה רק איבד לי את הריכוז יותר.

אבל אני יורה די בסדר, בהתחשב בהכל. לרוב אני מחרר למטרה את המח.

מקצה הלילה היה הכי נוראי.

גם היו לי בעיות העיניין, גם המשקפיים שלי התמלאו אדים וגם לא ראיתי את קצה הנשק שלי.

שזה אירוני לחלוטין לאור העובדה שאת המטרה ראיתי יופי.

בשכיבה קיבלתי תוצאה סבירה של 3/5 אך בעמידה עם זמנים והתקלות לא הצלחתי משהו.

אני חושב שנאי צריך לעשות בדיקת ראייה.

עוד דבר אחד שאני לא יכול לשכוח הוא שביום שני בבוקר היה לנו מסדר הנפה שזה מסדר של כל הפלוגה שבו מניפים את דגל ישראל, כאשר המחלקה שחייליה עמדו הכי יפה מקבלים את הכבוד. מהכיתה שלי נבחר אחד, הייתי אמור לחוש גאווה אך איכשהו זה לא הזיז לי ממש.

באותו מסדר, שלקח שעות בשעות הבוקר המאוחרות נשמע לפתע קול חנוק של חרחור, נפילת נשק על הרצפה. כמובן שלאור קולות אלו הסטתי את מבטי למקורן וראיתי חייל חיוור אשר מתרסק לרצפה כאשר כל גופו ישר, פשוט עמוד ומרסק את הפרצוף שלו באבן.

הוא התייבש ואבד את ההכרה. הוא פתח את הסנטר ונשברו לו שיניים.

המחזה הטראומתי הזה לא פסח עלי.

לאחר שהרימו אותו וראיתי את קילוחי הדם הנגרים ממנו לא יכולתי שלא להסתחרר לחוש בחילה וכמעט ולהתעלף בעצמי.

ניסיתי להישאר במצב סטטי אך לא הצלחתי מאחר והתנדנדתי כמו תמיד, כאשר אני רואה דם.

כשאני מנסה בכל כוחי להחזיק את עצמי לא ליפול לפתע הסמלת שלי שאלה אותי מה קרה, כשעניתי לה שאני מאוד רגיש לדם היא שלחה אותי לשבת בצד בצל.

כשנרגעתי, חזרתי לעמוד במסדר כמו כולם, והטכס המשיך כשהמ"פ צורחת על כולם.

המראות שראיתי וההרגשה המשיכו לרדוף אותי עד שלבסוף ביקשתי שוב ללכת לשבת.

אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהרגשתי כל כך רע.

אני שונא דם.

טוב, מספיק. אני צריך לישון ולחזור מחר לבסיס לסגירת שבת, טוללו.