זה קצת מוזר.
למען האמת,
זה הרבה יותר מ"קצת" מוזר.
לא כתבתי הרבה זמן.
איכשהו, בגלל השינויים בישרא ירדה לי האופציה לעדכן מהפלאפון שלי.
אני מרגיש כל כך מנותק מהעולם.
אחרי שבועיים בצבא אני לא יודע אם אני בכלל באותו היקום.
הכול נראה אותו הדבר אבל העולם זז קדימה כשאני הייתי תקוע איפשהו בבסיס מאחור בלי קשר לכלום.
בשבועיים האלה הבנתי את הלחצים שאנשים נכנסים אליהם כשהם מגיעים לצבא.
גם הייתה לפלוגה שלי שיחה עם הקב"ן והיא האירה את עיני לכך.
כל שינוי של מסגרת, כל שינוי גדול בחיים של מישהו מביא את אותו האדם למצב של לחץ, גם אם הוא לא מבחין בו. זה לאו דווקא צריך להיות מצב של לחץ פסימי עם כל התגובות אלא פשוט מצב שאתה לא מורגל אליו.
אני לא רגיל לא להיות בקשר עם אנשים.
אני התנתקתי מהרבה מהחברים שלי.
לא כי רציתי, לא כי הם רצו, כי זה קרה.
בטירונות אין דבר כזה זמן חופשי, ואם יש אז הוא ממש מוגבל. אני לא יכול לעשות מה שבא לי מתי שבא לי ויותר מכך אני מרגיש בודד.
מילא מהאנשים שאינם בצבא, אבל גם מאלו אשר נמצאים בצבא.
האנשים שהעברתי אתם חודש וחצי, ועם מרביתם העברתי 5 שנים מחיי, נמצאים בפלוגה אחרת.
רק אני, בודד, העבירו לפלוגה שאני נמצא בה כעת. אני מאמין שזה היה משיקוליי לוגיסטיקה, מספר האנשים.
נפל הפור ואני זה שנזרק לפלוגה אשר כולם מכירים שם את כולם ובילו אתם חודש וחצי לכל הפחות.
רק אני אאוטסיידר, רק אני לא מכיר את כולם, רק אני לא יודע אפילו מה השם שלהם.
המפקדים שלנו אינם מהבסיס שלנו. פשוט משאילים אותם לטירונות.
הם אינם מתמקצעים במקצועות שלמדנו ואינם מבינים בכלל איך כל העניין של הקד"צ והעתודה עבדו.
השבוע שלי התחיל הכי נורא שאפשר להיות.
ולא משנה שכבר עבר שבוע וחצי כשאני נמצא שם, ואף אולי ויתכן שזה בגלל צבירת כל המתחים והלחצים בתוכי בלי יכולת של שחרור.
אם הייתי משחרר מתחים, זה לא היה קורה. לא הייתי מגיע למצב שבו הגעתי אליו אבל אני רואה את זה רק עכשיו, בדיעבד, כשבעצם זאת השתלשלות אירועים בלתי הפיכה כי כאמור, אין דבר כזה לשחרר לחץ בצבא. אין לעשות משהו שאינך מורשה לו, אין דבר כזה פריקת לחצים.
העובדה שאני לא מכיר אף אחד, העובדה שאין לי עם מי לדבר, העובדה שאין לי זמן לדבר עם בויפרנד כמעט, העובדה שבכלליות אני מורחק מכולם, העובדה שיש לי במחלקה בחור שרק ממרר לי את החיים וכל הזמן יורד עלי,
העובדה שאני הומו ואני מפסיד שעות שינה בגלל שכוחם של המפקדים בנוגע למקלחות ודברים אחרים נראה כל כך מועט, העובדה שאני לא חלק מהחברה ואני לעולם לא אהיה, העובדה שבודדו אותי ועד כמה שזה ישמע מגוחך, החליטו לעשות עלי חרם,
כל אלו דחפו אותי לעמוד ב11 וחצי בלילה מול המפקדת שלי אחרי שבועיים וחצי של טירונות ולשאול אותה כשאני עוד שנייה בוכה למה לעזאזל העבירו אותי לפלוגה הזו, למה שום דבר לא מסתדר, למה אני כל כך סובל נפשית פה.
היא לא ידעה מה לענות לי.
לא היה מה להגיד לי. ידעתי את זה. ראיתי אותה עומדת מולי כשהיא רואה את המצוקה שלי ולא יודעת איפה לקבור את עצמה מאחר והיא אינה יכולה לעזור לי.
עזרתי לה. כי היא באמת נחמדה ואני יודע עד כמה היא וסגל הפיקוד משקיע בשבילנו.
אמרתי לה שאין מה לעשות. שאני יודע את זה, אך יחד עם זאת בשל העובדה שהיא המפקדת שלי היא צריכה לדעת שאני נמצא במצוקה ואני כמעט ומתרסק לה לרסיסים.
אז אם היא תראה ירידה במוטיבציה, אם היא תראה שאני בדיכאון, אם היא תשים לב, שלא תתפלא.
אחרי השיחה אתה, שנשארה ללא פיתרון, חזרתי למגורים.
לא יכולתי להישאר שם אז יצאתי החוצה, לאחר כיבוי אורות.
כבר לא היה לי אכפת מכלום. הרגשתי כל כך רע וידעתי שרק אדם אחד יוכל להרגיע אותי.
והוא לא ענה.
וכשהוא לבסוף ענה,
רק בכיתי.
ולא הפסקתי. ולא יכולתי.
מזמן לא חשתי את התחושה הסוחפת הזו של "למה אני חי בכלל". זו לא הייתה תחושה שקשורה לנטיות התאבדויות זאת פשוט הייתה תחושה של חוסר אונים מוחלט. של סוג של שבירה, של אפיסת כוחות.
מתחו את הגומייה יותר מדי והיא נקרעה.
עברו על פקודות מטכ"ל, עברו על פקודות מפקדים, עברו על כבוד האדם, עברו על המוסר והאתיקה.
ולבסוף,
כיחיד עם צירוף בעיות שרק לאותו אחד ישנן, מצאו אותי שבור לרסיסים.
עכשיו אני מרגיש יותר טוב. כשהקיטור ירד קצת, כשהלחץ התמעט.
כשהריחוק מהאנשים החשובים לי נראה כמעט ונסלח, בשביל המדינה.
קיבלתי מכתב.
מפקד הענף שמח להודיע לי שהתקבלתי לקצונה ישירה.
בהצלחה לי.
הולי סנטה.
הרגע נכנסתי לבלוג שלי.
כלומר לפה.
וואט דה פאק?
מה קרה לו?
איפה העיצוב התכלת המרהיב והגאה שלי?
לא משנה.
משום מה,
השחור מתאים להרגשה שלי.
אבל קצת חבל לי.
אהבתי את הקודם, חשבתי שהוא קצת ינחם אותי.
מילא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy