סיימתי.

קצר מדי, ברצינות. אני לא חושב שקיבלתי איזשהו ידע משמעותי שאני באמת יכול לעמוד ולהגיד "וואו, תודה לטירונות על כך."

למדתי על הנשק, אבל מצד שני זה לא שאני לא אתקל בו יותר בחיי ואני אשתפר, אם לא אלמד הכול מחדש.

מה שכן, אני חושב שלא באמת כתבתי על הדברים המצחיקים שיש בצבא, ויש.

אז עכשיו, לאחר ההשבעה אני אכתוב על כך. למרות שככל הנראה אני לא אקבל חייל בודד כי אמי היקרה שקרנית אלופה.

אנשים רבים ממעיטים בערכם בעיני צה"ל. הם טוענים שהצבא לא משקיע מספיק בחיילים ואף מזלזל בהם. זה לא נכון.

עליתם פעם למשפט תשלום? אתם תתפלאו עד כמה משקיעים בכם כלכלית.

לפתע אתם מגלים שכפתור עולה 70 שקל.

רבים גם החיילים אשר באים למפקדים שלהם ומבקשים, כמו מחלקתי המרהיבה, שעת ט"ש ארוכה יותר.

אני והסמלת שלי בהלם מוחלט בהינו בהם בעיניים גדולות עד אשר היא אמרה לי להסביר להם מהי "שעת ט"ש".

מיותר לציין שהם לא חיבבו אותי יותר מדי אח"כ מאחר וגאונים שכמוהם איכשהו הגיעו למסקנה שאני זה שכותב את הוראות מטכ"ל. ממש.

מי שיעשה טירונות לא קרבית, כמוני, יבחין כנראה כבר על היום השני שהוא נמצא בלא אחר מאשר שדה קרב עקוב מדם. אחרת, מה כבר יכולה להיות הסיבה ש23 חיילים שמבקשים לראות חופ"ל (חובש פלוגתי) מתוך מחלקה של 36?

אחת הבעיות הכי גדולות שלי היא העובדה שאני יצור חייכן שמרבה לצחקק. זו בעיה עצומה כאשר אתה בצבא מאחר והמפקדים שונאים אנשים כאלו. באחת הפעמים שצחקקתי עם טירון אחר כשניסינו להסתדר בשני טורים אחת המפקדות של המחלקה אמרה לי ולאותו הטירון לגשת אליה.

מפקדת: "עכשיו שניכם תסדרו שני טורים!"

אני: "כן המפקדת!"

החזקתי לו את היד ועמדתי מולה.

אני: "הקשב המפקדת, אנחנו בשני טורים!"

המפקדת עמדה מולנו ספק בוכה ספק מתפקעת מצחוק ובספק בנוגע לפקודה הבאה שלה.

מפקדת: "דאם דאם, תפסיק עם ההתחכמויות שלך! ותשמור על השילוב הראוי!"

אז עזבתי את ידו. כן כן, אני חייל ממושמע.

בעת הליכה בשני טורים, צפיתי בציפור שעפה מעלינו. בדיוק הזה שלידי פתח את הפה כדי לדבר, למרות שאסור,

ובשל זאת סנטה החליט לתת לו מתנה.

אותה הציפור חרבנה וזה נחת לו על השפה והפה.

וזו הסיבה האמיתית ל"למה אסור לדבר בשני טורים". אנחנו פשוט מטרות ניידות.

באחד הימים כאבה לי האוזן. הלכתי לחופ"ל ומשם נשלחתי לרופא. מתברר שיש לי דלקת באוזן, והוא היה מספיק נחמד ונתן לי טיפות לטיפול. הוא עלה על זה כאשר הוא דחף לי את המכשיר הזה לאוזן ואמר שהוא רואה אדום, ואז הוא דחף אותו יותר פנימה, שאל אם זה כואב, עניתי שכן ולכן הוא דחף חזק יותר ושאל שוב ודחף שוב.

בשם סנטה מישהו מבחוץ היה יכול לחשוב שהוא דוחף לי משהו אחר למקום אחר.

"אההה...."

"כואב לך?"

"כן...אהההההההההההה"

"כואב?"

"כן!  ...אההההההההה"

"ועכשיו?"

"כן!!!"       

כאילו מה, אם זה לוחץ על הדלקת יותר זה יכאב פחות?!

מה שכן, ואני לא יודע למה, הוא התחיל בסיום הטיפול לחפור לי על העיר שלי ואיך שפעם הוא היה בה בבית מלון מסריח ויאדה יאדה יאדה. סליחה אבל זה רק אני או שבאתי לקבל טיפול רפואי וללכת?

כלומר, כן, ברור. זה באמת רק אני אבל לא באתי לשחק משחקים בצבא. כאב, יש לי דלקת, שיביא לי תרופה ושלום על ישראל מה הוא מחליט לבזבז לי את הזמן במזגן בחדר עם כיסא נח וסוכריות?

מה באתי לחופשה?! היפפפ.

לקראת סיום הטירונות היה לנו מבחן סיום כשהוא מרכז את כל החומר שלמדנו במהלך הטירונות ומראה עד כמה אנחנו זוכרים את מה שלמדנו.

הכול הלך לי ממש טוב עד אשר הגעתי לשאלה שדרשה ממני לפרט 5 עקרונות מרוח צה"ל, מתוך 10.

מי בכלל זכר אחד מהם? היו לי דברים יותר חשובים לעשות באותו הזמן, כמו למשל לבהות באוויר.

אבל אל תחשבו שלבהות באוויר זה דבר חסר חשיבות.

דווקא הבהייה באוויר לימדה אותי המון.

למשל שיש את רוח צה"ל על הקיר, אז פשוט העתקתי.

בטקס ההשבעה עצמו, ריכזו את שתי הפלוגות ואת מחלקת הבנות תחת גג מסוים. היינו אמורים לצעוד יחדיו בהישמע הפקודה ולעלות על מגרש המסדרים.

כמובן שכאשר הפקודה נשמעה אף אחד לא היה בטוח שהיא נאמרה ולכן נוצר מצב מביך של שקט עם צרצור צרצרים ברקע.

לאור טיפשותנו קריין הטקס חזר שוב על הפקודה, והפעם אפילו הצלחנו להסתדר ולעלות על המגרש.

כשהגיע תורי להישבע צעקתי כמצופה ורצתי אל המ"מ כשאני עומד, מתיישר, מניח את עצמי בדום ומצדיע במהירות ובחדות, כהכנות לרגע שאהיה קצין.

המ"מ שיחררה אותה ולקחתי את הנשק מהסמלת ואת התנ"ך מהמ"מ כשאני מזכיר לעצמי, שלא להיות כמו אחד מהכיתה שלי. כשמצדיעים עם התנ"ך, זה על מדפסי הנשק ולא הצדעה רגילה. אין לי מושג איך הוא הגיע למסקנה שזה הגיוני, אבל למה לעזאזל שמישהו ייקח תנך וידפוק לו אותו במצח?!

בפעם השנייה שהיא שיחררה אותי, היא אמרה לי בהצלחה.

כשחזרתי לשורות ועמדתי בנח שמתי לב פתאום שעם שאר המחלקה היא לא מדברת.

אז, התחלתי להתרגש ולהרגיש את הזיעה מתחילה לצוץ. פחות בשל המעמד הטקסי אלא יותר בשל העובדה שהמ"פ סקרה את הפלוגה והתבייתה עלי. מתוך 150 הטירונים שלה היא ניגשה אלי, רק אלי.

מ"פ: "מה שלומך?"

אני: "בב..בב...סדר"

הרכינה לי את ראשה, חייכה אלי והוסיפה: "בהצלחה בבית הספר לקצונה."

ואני לאות תודה עניתי לה: "כן המ..ממ..מ...מממ.... פ!"

היא לחצה את ידי, הסתובבה והלכה.

היא השאירה אותי בתוך שלולית של זיעה רעידות ובושה. 'לא הצדעתי'.

הכל בגלל שאני הומו.

אין שום הסבר אחר.

מה חבל אבל, שאחד מהכיתה שלי לא הוסמך. המפקדת החליטה שאותו היא לא מעבירה את הטירונות והוא יצטרך לעשות אחת חדשה.

כאות סנטימנטלי ממני הכנתי לו חולצה שכתוב עליה "טירונות 02 עושים פעמיים".

אני מסופח לשיזפון.

זה בין שומקום לפני אילת לבין שומקום שאחרי שומקום שאחרי שליש מדינה יש ב"ש.

מה שטוב אבל היא העובדה שאני אהיה שם בערך 4 חודשים מאחר ואני במסלול קצונה ייעודית.

אני חייב להתחיל להיכנס לכושר.

ישמרכם סנטה!