השבוע יצאתי מהבסיס ברביעי, למרות שעוד לא סיימתי את תהליכי הסיפוח שלי, ובעצם אין לי שם שום דבר סגור.

אבל דבר אחד למדתי והוא כזה- כשהמפקד שלך אומר לך "לך הביתה" אתה תופס את הרגליים והולך, לא משנה אם הבסיס שלך הוא במרחק של 6 שעות נסיעה מהבית, ועדיין לא סגרת שום דבר.

הגעתי הביתה ב10 וחצי בלילה, מאוחר מדי בשביל ללכת לראות את בויפרנד, שהשארתי בעלטה מאחר ורציתי לעשות לו הפתעה.

בחמישי בבוקר קמתי מוקדם ונסעתי אליו.

כשהייתי מתחת לביתו התקשרתי אליו, ושמעתי לפי קולו שבזה הרגע הערתי אותו.

אמרתי לו בוקר טוב, ושאני ממש מתגעגע אליו ואני כ"כ רוצה לראות אותו. הוא ענה לי את אותו הדבר.

אמרתי לו שירד מטה, לראות אותי. הוא אמר לי שהוא ירד, ולכן ניתקתי.

חכתי בציפייה איזה 5 ד' עד אשר הבנתי שהוא לא יורד.

התקשרתי אליו שוב והוא ענה לי שהבדיחה הזו לא יאה לי.

וזה נכון. כי תמיד שאני אומר לו שאני רוצה לראות אותו, במצבים שאנחנו יודעים שאין מצב, הוא אומר לי לרדת למטה והוא אף פעם לא שם.

אבל כשאני אומר, אני מתכוון לכך.

לא מדוכדך יותר מדי מכך שהוא לא מאמין לי, עליתי אליו. התקשרתי ואמרתי לו לפתוח לי את הדלת.

הוא אמר שבסדר, והמצב הקיים נשאר בהינו. אני מאחורי הדלת הנעולה כשהוא אינו מש ממיטתו.

התקשרתי שוב ואמרתי לו שאני מאחורי הדלת, ושאני אצלצל כדי שהוא יפתח לי.

אחרי שהוא יגיד לי איפה יש פעמון.

הוא אמר.

לחצתי.

הוא לא צילצל.

אני: "הפעמון לא מצלצל."

בויפרנד: "הוא כן, אתה לא פה."

אני לוחץ שוב.

אני: "לא, באמת, הוא לא מצלצל."

בויפרנד: "לא, באמת, הוא מצלצל, אתה לא פה."

בפעם השלישית שלחצתי עליו, הוא כן צלצל.

בויפרנד: "אוי, אתה באמת פה....", ושמעתי אותו בא אל הדלת. הוא פתח אותה כשעיניו עדיין עצומות,

כשנשמתו עדין איטיתית,

כשהוא פאקינג ישן לי בעמידה מול הפרצוף.

מרהיב.

אתמול בלילה החלטתי שאנחנו צריכים לצאת, כי זה ט"ו באב. וזה יום ההולדת העברי של בויפרנד.

לכן, סביבות 10 נפגשנו בת"א כשהיעד שלנו הוא מקס ברנר.

לא ברור לבויפרנד למה, מאחר ושנינו לא אוהבים את המקום.

"אבל נו, זה רומנטי והיום צריך להיות מיוחד ויאדה יאדה יאדה, אמרתי אז בוא נלך!"

אז הגענו, ולמרבה הפלא אפילו היה מקום.

לאחר שהזמנו והגישו לנו, התחלנו לאכול.

ניסיתי להאכיל את בויפרנד אך הוא, הובך ואמר לי להפסיק עם זה.

באותה נשימה הוא המשיך להאכיל אותי, כי כמובן, למה שזה יביך אותי? ולא, זה לא באמת מביך. הרי, זה לא שהיה עלי סינר ומוצץ.

לאחר שליש מנה, כשאנו זועקים למים, בויפרנד הסתכל עלי במבט מתוסכל.

"אז למה אנחנו פה?"

"כי רציתי להביא אותך למקום מתוק כמוך."

לאחר עוד שליש מנה, כשרק אני עוד אוכל, בייסורים יש להגיד, הוא חזר על שאלתו.

"אתה נראה סובל, למה באנו לפה?"

"אמרתי לך, כי רציתי מקום מתוק כמוך."

אז הוא התחיל להיחנק ולהשתנק מרב צחוק, כשהוא מביט בי לועס עוד כפית שוקולד במבט של טלה שעומדים להפוך אותו לנתח מובחר.

"אל תמות!!! נכון שמתוק כאן רצח, ורציתי להביא אותך לפה בגלל זה, אבל זה לא באמת אומר שאתה צריך להזדהות יותר מדי עם המקום הזה."

לאחר שעה ומשהו של ישיבה בביב השטן המתוק הזה, יצאנו.

הלכנו לטיילת.

כי בויפרנד חשב שנוכל למצוא לנו מקום רומנטי ומבודד.

בטיילת של ת"א. בשישי בלילה. בט"ו באב.

איזה חמוד. הוא ניסה לחשוב.

אני אוהב אותו.

הוא דואג לי. כשהוא שמע לראשונה שאני נחשב קרבי הוא כמעט וחטף לי התקף לב.

עכשיו, שאני כבר לא על גבול לבנון-סוריה ועוטף ירושלים, הוא רגוע יותר.

כי גם אין עלי נשק צמוד. כי אני לא בחטיבה מבצעית.

כי אני נמצא 30 ד' מאילת בערך.

אבל מתישהו אני מניח שאני אצטרך לספר לו שאני על גבול מצרים ואני מקבל תוספת סיכון א' שזה הכי גבוה,

לא?