גיליתי שאני נהנה, ואולי אפילו יותר מדי, מעצם העובדה שהבסיס שלי נמצא בלב שומקום.

אני אוהב את המדבר. התגעגעתי אליו, לא ידעתי עד כמה.

פתאום, עכשיו, אני רואה את החיים שלי ביתר פרופורציה. יותר נכון אני רואה עד כמה שגיתי בהם, במהלך השנה וחצי האחרונות. ואולי לא שגיאה אלא יותר דרך חיים שאני לאו דווקא רוצה לדבוק בה.

הפכתי לעירוני מדי. נטשתי את הטבע, מפאת חוסר זמן. השתקעתי יותר מדי בלימודים שלי וכשהם לא היו, השתקעתי בטיפוח חיי החברה שלי. שזה דבר טוב בפני עצמו אך כשחושבים על זה שכעת אני מכיר את ת"א יותר מדי טוב לטעמי, ואם אני אשווה זה יהיה כמעט כמו ההיכרות שלי עם נחל היהודיה, זה לא נותן לי תחושה מרנינה כ"כ.

זה נטישה מוחלטת לדבר שפעם היה המרכז בחיי, וכאילו המסגרות ו"מסלול החיים" השתלט עלי.

כי כעת, הכול כאילו כבר נקבע מראש, ואם אני אכשל אז אני לא אדע מה לעשות עם עצמי.

זה התחיל במכללה, ממשיך לצבא, היציאה לקצונה, הקצונה, הקבע, המשך הקבע, וזו דרך ישרה וברורה שנקבעה ע"י אנשים שהם לאו דווקא אני, ואולי יחד אתי, אך רק מאחר והם חושבים שזה יהיה טוב בשבילי ואני צעיר מדי ובור מדי כדי להבין את הכול ולחשוב אם זה באמת משהו שאני רוצה.

כי איך באמת אני אמור עכשיו לדעת מה יעשה לי טוב ב... 10 השנים הבאות?

ובפעם הראשונה שחזרתי מהבסיס, נסיעה של שלוש וחצי שעות עד ב"ש, אמרתי לעצמי שאני אשן חלק מהזמן, ובחלקו השני אני אלמד לקצונה.

ולשנייה הרמתי את ראשי מהאוגדנים שלי וצפיתי בנוף הנפרש כלפיי. מדבר. מקצה אופק אחד לשני, ללא כל משהו אחר שממלא את הנפח העצום הזה.

ואהבתי את זה, אז אמרתי לעצמי שאני אתן לעצמי 5 ד' מנוחה ואהנה מהנוף. זה נמשך במשך שלוש שעות. לא יכולתי להעתיק את עיני למקום אחר.

וכשכולם מגיעים ומצוברחים בגלל הכלומנקיות של המקום, בשל החול בשל החום בשל הרוחות שמעיפות אבק לכל מקום,

אני מרקד ומקפץ לי. מרים את הראש לשמיים צופה בשמש וקורץ לה.

ויחד עם זאת,

אי אפשר שלא לראות את הצלקות האדירות שהצבא משאיר על השטח.

רוב האדמות חרושות מנסיעת רק"מים וטנקים, תרמילים זרוקים פה ושם, הטבע מושמד.

זה מצער אותי כל פעם מחדש. במיוחד כאשר נוצר מעין טורנדו קטן, מה שקורה כל הזמן, אשר נותן לי את התחושה שאמא אדמה מנסה בכל כוחה למחוק את עקבותיהם של מכונות ההרס שמרסקות את אדמותיה.

וזה לא עוזר. בכלל לא.

אני צריך לחזור לטייל.

אבל אין לי זמן. הכול כ"כ לחוץ. הכול מקובע.

איך קרה שאני הגעתי לחיים האלו?

מעולם לא דמיינתי את עצמי יושב באיזה משרד בראש תאדיר שמגלגל מליונים,

אז למה פתאום אני מתחיל כך?

והסופ"ש הזה במיוחד,

מחזיר אותו לאחור.

כאילו ואומר לי שכל ההשקעה שלי, כל ההקרבה שלי, לא שווה כלום.

ואין לי זמן ואני צריך להספיק כל כך הרבה, לרוץ לפה ולשם ולראות אותה ואותה לדבר אתה ואתו ולבסוף אני חוזר ביום ראשון לנסיעה הארוכה הזו, שנראת כמו נצח, זו שלוקחת לי 7 שעות, כשאני מרגיש שלא הספקתי כלום.

ועושה רשימות לדברים שאני צריך להספיק כשאני חוזר הביתה. אבל אני חוזר רק ב10 בלילה, ושישי זה יום כ"כ קצר כך ששוב אני לא מספיק כלום.

תודה לסנטה שלפחות אני במדבר,

מקום שלפעמים, כשלא מטרטרים אותך, כשאתה לא עובד,

נותן לך קצת מנוחה. קצת שלווה.

אני אוהב את המדבר.