דמיינו לכם ברכת מים צלולה וקרירה שזולג אליה זרזיף מים צונן אשר את נושק את פני המים ומעלה את מפלסם עם צליל מענג ממכר ומרגיע של פכפוכם.

דמיינו לכם שאתם טובלים קלות את כף רגלכם ולאחר מכן נכנסים כולכם פנימה, כשאתם מרגישים את מגע הנוזל לכל אורך גופכם.

דמיינו לכם עכשיו,

שזה שמן.

דמיינו עכשיו, שאותה ברכה מרהיבה נמצאת מתחת לתותח בתוך טנק, וישנו טפטוף בלתי פוסק אשר מגיע ישירות לתוך הפרצוף שלכם.

דמיינו עכשיו שיש בנאדם שאמור גם לתקן את אותה הדליפה, והוא נמצא שם כשהוא סופח למדיו את כל אותו נוזל מרהיב וקריר.

את זה, אני לא צריך לדמיין.

והנגד קרה לי נקבה, מתברר. הוא אמר זאת לאחותי.

אוי סליחה באמת שאני לא מזנק על המציאה הזו, אף על פי שזאת הייתה שעת צהרים רותחת ופתאום להתקרר ע"י נוזלים היה יכול להיראות כרעיון הטוב ביותר.

משום מה, ואל תשאלו אותי למה, מה שלומדים בקורסים צבאיים ומה שקורה במציאות,

אינם נמצאים באותו המימד. כלומר, בקורס נתנו לנו להשתמש במכונות ומנופים ע"מ להרים דברים כבדים.

עכשיו בשטח, כשתיקנתי טנק עם הנגד של אחותי,

הוא אמר לי לעמוד על התותח כדי שהוא יתרומם, והוא, הנגד, יוכל לגשת מתחתיו ולתקן את הנזילה.

עשיתי לו פרצוף עקום ועליתי על התותח. איזו הפתעה, לא קרה כלום.

הנגד בהה בי במבט עקום ואמר לי שאחותי הצליחה להרים את הקנה, אז איך זה שאני לא?

לא יודע, אולי נגיד בגלל שהפיסיקה אתי?!

למה בדיוק הוא חושב שה62 קילו שלי יכולים לגרום להתרומם עצם ששוקל 900 קילו לערך?!

ואיך לעזאזל ה40 ומשהו קילו של אחותי כן הצליחו להרים?!

ואם כבר מדברים על שמן, יש לי חתיכה מהנס של חנוכה.

נשבע בסנטה.

הנשק החדש דנדש שלי לא מפסיק לפלוט עלי את תרכובת הנפט שלו. לא משנה כמה פעמים אני מפרק ומנקה אותו. כל פעם כשאני מסתכל עליו, הוא מוריד עלי טיפות.

ואני עוד חשבתי לתומי שמדי הב' שלי יישארו נקיים. ממש.

ביום רביעי בלילה היה בבסיס שלי טקס החלפת מגד (מפקד גדוד למי שלא יודע. ואני יודע, כי אני לא צעיר-פעור-מת-יא-טמבל-תפסיק-ללכת-עם-כומתת-הבקום-שלך-ותשפצר-כבר-את-השחורה-שלך-ותשים-אותה. בכלל לא. למרות שאני אוהב את כומתת הבקום שלי. היא יושבת לי ממש יפה על הכתף והיא כזו סנטימנטאלית. במיוחד לאור העובדה שגנבתי אותה ביושר מהרס"פ המניאק שהיה לי בקד"צ.)

לאור זאת, הסמגד (שזה הסגן שלו [וואו אני מרגיש כ"כ.... צעיר. לעזאזל.]) החליט לערוך לכל הקצינים והנגדים ארוחת פרידה. בלב שום מקום.

והבסיס שלי כבר בשומקום. יותר נכון בסוף של שום מקום כי עוד שנייה יש את אילת.

אי לכך ובהתאם לזאת, דאגו להביא סנג'רים (ע"ע אני) להכין את כול האירוע. לקח לנו יום שלם. ב10 וחצי בלילה, הסגל התיישב לבסוף לאכול את מיטב בשרי השוק (המצרי? כי הוא ממש, אבל ממש ממש קרוב) ואוכל כ"כ איכותי שאפילו גורדון רמזי היה מקיא ממנו. אבל כשמתחשבים בכך שזו בהחלט מסגרת צבאית, ואפשר לעלות על זה אם מסתכלים על כל האנשים עם המדים ששם, זה אחושרמוטה-של-אוכל-ועוד-שנייה-הוא-מתחרה-בקייטרינג-של-הקריה.

ומי כמובן ב1 בלילה מסדר את הכל ומעלה מעלה לבסיס את מליון הציוד שהורד? אני.

ומתי הלכתי לישון? ב3 בלילה. ומתי קמתי למסדר? 7.

6 שעות מטכליות מיי אס.

בחמישי, בשביל שאר הבסיס, היה טקס מרגש בלטרון. העלו את כל הטירונים המפקדים שלהם ואותנו, המפקדה. נסענו שעות על גבי שעות על גבי ימים על גבי חודשים על גבי שנים. עברה עלי ההרגשה של 'יאי-אני-משוחרר-מצה"ל-!-!-!' ואז אני מתעורר מהחלום ואומרים לי שעברו בדיוק 5 ד' של נסיעה.

ואחרי הנצח, ואחורי אחוריו, הגענו. ב4. ויצאנו בבוקר. השקם בבוקר. שזה אומר שהייתה השקמה. והיא הייתה בבוקר.

שני דברים שאני מתחיל לא לאהוב כשהם באים יחד.

הגענו שעתיים לפני תחילת הטקס. אני, והמפקדה היקרה, התפזרנו ברחבי לטרון בהתעניינות בכלים המוצגים שם ובהיסטוריה המקסימה של החיל שלנו.

וזה ממש לא קשור לזה שהרס"ג חיפש לו אנשים שיסדרו דברים.

עשו לנו חזרות לטקס ומוכשר שכמוני זכרתי בדיוק מה זה 'דום' ו'נח'. עזבו את זה שפשוט לפני חודש סיימתי את הטירונות.

במהלך החזרות איזה צעיר אחד שנמצא בצבא רק איזה 8 חודש אמר לי צעיר. אמרתי לו לשתוק כי אני רב"ט (למרות שזה לא הולך ככה, לא משנה מה הדרגה שלך העיקר זה הפז"מ. אבל הוא דפרניק אז הוא לא מבין)

אז, הצטרף לשיחה שליש אחד.

שליש: "אה, דאם דאם. בדקתי בשבילך. אתה לא מקבל דרגות."

אני: "מה?!"

שליש: "כן, בגלל שאתה במסלול קצונה הדרגה הראשונה שתקבל תהיה סג"מ."

בנזונה. צה"ל.

חוסך עלי 2.5 שקל. נראה לי דפקו אותי.

אחרי חזרות של שעה, התכוננות של שעתיים והכנות כלליות של ימים, הטקס עבר בשלום. 20 ד' על השעון.

ובכל זאת, הגעתי הביתה מאוחר מדי.

בדרך חזרה הביתה הייתי רעב, לא אכלתי כמעט כל היום. רציתי לקנות משהו בשק"מ אבל הוא היה סגור. כלומר, בדיוק כשאני הגעתי השקמיסט סגר אותו. אני לא חושב שאי פעם השק"מ היה פתוח יותר מ5 ד'.

ואם הוא כבר פתוח, ואם כבר מישהו קונה מסטיק, אז השקמיסט סוגר ישר. ספירת מלאי.

אני מתחיל לחשוב שאולי עדיף לי לקפוץ שניה למצרים, הרי זה ממש קרוב אלי.

פשוט לפעמים ממש בא לי דוריטוס חמוץ מתוק. וזה מצביע ישירות על הצבא כי לפני הצבא בכלל לא אהבתי את הטעם הזה, אבל פשוט זה מה שהיה בשק"מ.

התברר לי שיש אנשים שלא אוהבים, כמוני, קולה זירו.

אני לא מבין למה.

זירו סוכר, זירו טעם ואז לבסוף יש לי גם זירו בבנק.

לא אחלה עסקה?

אל תעשו לי שניצל,

אני הולך להיות צמחוני עם תפריט של טבעוני.

גאד, זה כל כך גיי.