האם אי פעם הרגשתם שאתם מתנפצים לרסיסים?

האם אי פעם הרגשתם לא במקום?

כאילו איכשהו אתם בכלל לא קשורים ואף אחד לא מבין אותכם?

הרגשתם פעם כאילו כל רצונכם הוא פשוט להרים את הרגליים ולרוץ, לברוח? לא משנה לאן העיקר רחוק משם?

הלכתם פעם, במעין ספונטניות מעוותת היותר דומה לתזוזה שנקבעה מבעוד מועד, למקלחות ופשוט נשארתם שם תחת המים החמים הצורבים את גופכם וגורמים לכם להזיע?

נשכתם את שפתיכם על מנת לא להוציא קול צעקה מהפחד שהיא לעולם לא תגמר?

אם לא, אתם לא יודעים איך זה שהכל מרגיש לא נכון. שזה לא מרגיש, שזה פשוט לא נכון. הכל מעוותת, הכל יוצא לא נכון, הכל מכוון אותכם לאותו רגע שרבים אחירם עמדו מולו ופשוט אמרו "די", ושתקו לעד.

להיות פגועים,

להיות אבודים,

להיות נשכחים באפלה.

להיות מוכים בעת דיכאון,

להרגיש כאילו כולם משחקים בך משחקי דמים, מנסים לבדוק את גבול הסיבולת של האדם,

להיות על הקצה של התמוטטות עצבים כשאתם לא בטוחים אם בכלל יש שם מישהו שמוכן לעצור את הכל.

אני לא יכול יותר.