אתמול נסעתי לבויפרנד.

ליתר דיוק ניסיתי.

הייתה יותר מדי תנועה. ואם הייתה תאונה או משהו כזה, עוד הייתי מבין, אבל לא.

היו פקקים בגלל שאיזה גוועלד זקן שבן גוריון היה זורק עליו עגבניות החליט להגיע ולפצוח את פיו המרקיב עם שיני השנהב שלו בעודו עומד על במה,

כשאני די בטוח שהוא מחובר ברצועות לגג ומישהו מושך בחוטים ובשל זאת הוא מש לקול הצללים.

כי באמת שאי אפשר להגיד שהוא זז לקולם, אבל זה די הגיוני בהתחשב בכך שלפי המצופה הוא ישבור משהו, וזו לא תהיה ציפורן.

למרות שאין לזלזל בכך, אני בוכה כל פעם שנשברת לי ציפורן.

בעודי מנסה לפענח את התעלומה שמעסיקה את כל העולם, "איך זה שהוא עדיין חי, לעזאזל?", התיישבה לידי גברת ששאלה אותי אם אני יודע אנגלית.

עם סומק קל ומבט מבויש אמרתי שקצת, כי כאמור, מאיפה לי לדעת אם רמת האנגלית שלי נראת בעיניה טובה או לא.

שזה די מטופש כי שפה היא לא דבר נראה כך שאי אפשר לראות אותה דרך העיניים.

התפתחה בנינו שיחה, ואפילו נהנתי ממנה. זה היה שינוי מרענן.

זאת הייתה הרגשה מרהיבה, עד שתפסתי את עצמי חושב באנגלית ומנסה להיזכר במילה בעברית.

הגברת הנחמדה הגיעה לכמה חודשים מסנט פטרסבורג מאחר וקר שם, ובארצנו המלבלבת חמים ונעים עם מרלין מונרו, הו כמה שאני אוהב את הסרט הזה.

מה שדי מרגיז. כלומר, איך לעזאזל אז כשהייתי ביסודי וראיתי אותו לא הבנתי שאני הומו? מילא.

בכל מקרה, הייתי נחמד אליה אז היא הביאה לי שוקולד.

והוא היה ממש טעים. לכן אני שוקל לטוס לשם רק בשביל השוקולד.

היום בבוקר קמתי, התלבשתי והלכתי לבקר את סבא וסבתא.

כשסיימתי את הרחוב שלי התחילו לרדת טיפות גשם. המשכתי במחשבה שהן יסתיימו במהרה.

טוב, הן באמת נגמרו.

אחרי שירד מבול, עלי.

אבל זה היה די בסדר בהתחשב בעובדה שמנהלת בית הספר שליד ביתי הכריזה בכרוז שאין הרשאה לתלמידים לקפוץ לתוך שלוליות ואסור להם להירטב.

מי לעזאזל היא חושבת שהיא?! כלומר, מה? מה בשם סנטה הקדוש היא חשבה כשהיא יצאה בהצהרה כזו?

למה היא מצפה שמישהו מהתלמידים שלה יבין מה זה "הרשאה"?! גמכן פוסטמה.

כשנכנסתי לסבא וסבתא הביתה, רטוב, הם בהו בי עד אשר סבתא פתחה את הפה ושאלה אותי אם לא צריך איזה טיפול, בהתחשב בעובדה שהלכתי ושיחקתי בממטרות.

אני: "אבל ירד גשם."

סבתא: "גשם? איזה גשם? דאם דאם, אתה מרגיש בסדר?"

אני: "כן, תודה. אבל באמת ירד גשם."

סבתא: "טוב, לך קח מגבת. אתה רוצה גלידה?"

אני: "לא, תודה. אכלתי אתמול."

סבתא: "מה?"

אני: "אכלתי אתמול גלידה."

סבתא: "אכלת אתמול?"

אני: "כן."

סבתא: "והיום?"

אני: "כן, את לא צריכה להכין לי ארוחת בוקר."

סבתא: "נו, אז אם אכלת אתמול וגם היום זה אומר שאתה יכול גם גלידה."

בשם הפיות לה ולבויפרנד בעניין האוכל יש את אותה התגובה. זה אף פעם לא מספיק.

לא פלא שאני משמין.

חג שמח ושנה טובה,

ישמרכם סנטה מתולעים בתפוחים.