בבוקר נפגשתי עם נפרטירי ארס בויפרנד וחבר של בויפרנד.

למען האמת בבוקר לא נפגשתי עם אף אחד מהם. בבוקר ישבתי לי לבד בדד בראש מגדל ענק כשאני מחכה לאחד מן היישויות האלו.

כשאני מתוסכל מהעובדה שאני כבר יושב 20 ד' אחרי הזמן שקבענו, התחלתי להתקשר לאנשים.

נפרטירי הייתה הראשונה. היא פספסה את האוטובוס אז היא תגיע עוד שעה.

ארס היה קרוב, מה שהפליא אותי כי הייתי בטוח שהוא בכלל ישן.

בויפרנד ענה לי בקול מנומנם כשהוא אומר לי שרק בצבא הזמנים הם זמנים. באזרחות הזמן שקובעים זה רק הזמן שהשעון מצלצל.

כשארס הגיע, הלכנו לשירותים. כרגיל. נכנסנו וננעלנו, כשאנו סוקרים את עצמנו בשירותים. כשסיימנו, ארס העיף אותי ועסק בענייניו. כשיצאתי, ילד אחד ראה אותי. כשארס יצא מאותו התא הילד ברח לחפש את אבא שלו.

מסכן האבא, הוא יצטרך להסביר איך לא מגיעים ילדים לעולם.

כשיצאנו מהמסדרון הלך לפנינו הומו, שארטמיס ממש אוהבת. הסתכלתי על ארס, העברתי לו את מבט 'אני הופך לאני' וצעקתי "פייגלעעעע". באותה השנייה, אותו הומו סובב את ראשו לאחור.

אני וארס קברנו את הפרצוף שלנו אחד בשני, המסתור הכי טוב, במיוחד כאשר רק אנחנו היינו שם.

מה שכן, כשאותו הומו סובב את ראשו שערו המרהיב הסתובב באלגנטיות מלבבת, הייתי נותן לו 10.

לאחר שאוחדנו עם כולם, נסענו לסנטר.

כשעלינו על האוטובוס השתלטנו על הספסל האחורי עם עוד כיסא ליד. שישבה בו בחורה ענוגה.

ומסכנה. כל כך ריחמתי עליה.

כשירדנו מהאוטובוס התנצלתי בפניה וביקשתי סליחה על כך שהיא הייתה צריכה לסבול את הנסיעה עם חבורת הומואים (ונפרטירי oO) שדי מחצה אותה ודחפה אותה לחלון. היא בתגובה רק חייכה אלי ואמרה שזה בסדר.

כשנכנסו לדיזינגוף סנטר הייתה לי מטרה נורא ברורה. להרים לעצמי את התחת, הביטחון והאומץ, ופעם אחת ולתמיד לגשת לשמיה פולנסקי וגם להגיד לו שלום. אנחנו מדברים, ראיתי אותו מספר פעמים אבל מעולם לא היה לי את האומץ לגשת אליו. ואפילו אם בהתחלה חשבתי שאני אעשה זאת, אחרי שראיתי אותו קפאתי.

לקחתי אתי את כולם.

שגיאה חמורה.

עשינו יותר מדי בלגאן. ושוב קפאתי כשראיתי אותו, וניסיתי לכנס את כולם לפני שהוא ישים אלי לב כדי לברוח החוצה, אך ניסיון זה כשל והוא ראה אותי. מה שהלחיץ אותי עוד יותר ולכן ברחתי.

בפעם השנייה זה שוב קרה, והוא שוב אמר לי שלום ושאל לשלומי, ושוב קפאתי ונכנסתי לפאניקה של בריחה.

בפעם השלישית לקחתי את ארס והחלפתי מספר מילים עם שמיה, עד ששוב ברחתי החוצה עם ארס.

כשראיתי שארס במצב שלי הבנתי שזה לא היה הרעיון הכי טוב בעולם לקחת אותו אתי, בתור תגבורת.

ארס: "הוא כזה יפה"

אני: "אני יודע"

ארס: "הוא כל כך לא הליגה שלנו"

אני: "אני יודע"

וברחנו.

אוף.

אנחנו כאלה הומואים.

ארס לא הסכים אתי על כך שהוא נדלק על שמיה. מזל שלא הייתי זקוק לאישור שלו.

ואפילו לא הייתי לשחק יותר מדי מאחורי הקלעים. שמיה נדלק גם עליו.

זה הלך בערך כך:

שמיה: "אז הבחור שהיית אתו, הוא החבר שלך?"

אני: "לא, החבר שלי היה בחוץ."

שמיה: "כי פשוט באתי להחמיא לך שיש לך חבר חתיך. אבל הוא לא החבר שלך. אז אפשר את המספר שלו?"

בדרך חזרה נפרטירי גררה את ארס ואותי למגה ספורט. נכנסנו פנימה כשאנו מחזיקים ידיים לנוכח הזוועה. המקום הזה היה מסריח, צפוף, קטן, גדוש מוצרי ספורט והכי נורא- אף הומו ברדיוס של קילומטר. וזה ת"א, לעזאזל.

אני: "למה לעזאזל לא נשארנו בTNT? שם הבנים מתפשטים"

והמוכר שמע אותי. וצחק. ויצאתי.

נו באמת, מה יש לאנשים לחפש במקומות כאלה?