"אני סומך עלינו שנפתור את זה", הוא אומר אחרי כל פעם שאני מוצא פגם במערכת היחסים שלנו.

ואני מרגיש כל פעם רע מחדש, כשאני מעיז לפקפק באותן מילים למרות שאני יודע שהן נכונות.

כאילו אני מתוכנן לסקור, לנתח, לחפש, למצוא ולתרגם בעיוות את הכל.

חלקי משפטים, חלקי מילים, חצאי אמיתות.

בריקוד הנצח שלי אני מרסק את המציאות ובונה קולאז' מזוויע שנותן לי מנוח בשל שבירת האשליה שמערכת היחסים שלי מושלמת.

ואולי היא לא מושלמת, אבל הפגם הכי גדול בה הוא אני.

החיפוש הבלתי פוסק הזה אחרי פגמים,

כאנטי וירוס שעבר מוטציה אני זה שפוגע במערכת.

ריקוד הנצח שלי,

La Danse Macabre