בחמישי נסעתי עם ידידה שלי לת"א.

לאור יום הולדתה קניתי לה פאזל של 1500 חלקים. מעולם לא ראיתי אותה מאושרת כל כך.

ואני אוהב אותה כך שנהנתי מזה. במיוחד בשל המראה המלבב. היא פריקית שחורה אפלה, יפהפה בלתי תתואר, מצחקקת, מקפצת וצווחת באושר "פפפפפאאאאאזזזזזללללל" לעוברי אורח תמימים אשר הרימו לה גבה, הרחיקו ילדים והתקשרו למשטרה.

בשבילי זה היה נחמד עד אשר הבנתי שזה הולך להימשך כל היום, והסיטואציה מאבדת את קסמה ובמקומה הבושה מגיעה.

נכנסו לחנות הפיות שנמצאת בדיזינגוף סנטר, כרגיל. כרגיל גם לקחתי אותה לארון הקמעות והצבעתי לה על הקשר הקלטי ה-מ-ה-מ-ם שאני תמיד אומר לכולם "כזה אני רוצה ליום הולדת שלי!" כבר שנים.

פתאום העולם התהפך על השכל והיא קנתה לי אותו.

שזה די אבסורדי כי מעכשיו במקום לצפות בתליון בעיניים מנצנצות אני בוהה בעצמי במראה כשהוא מנוח על חזי בעיניים מנצנצות.

כשסיימנו לבזבז את המשכורת הצבאית שלי למשך ה100 שנה הבאות על הפאזל שלה, הלכתי לבדוק כמה בדיוק נשאר לי בבנק ואם אני אצטרך לבקש מאחותי הלוואה כדי לכסות את חשבון הפלאפון.

משום מה, ואל תשאלו למה, צה"ל הכניס לי החודש יותר מאלף שקל.

שמגיעים לי, אל תטעו. אבל פשוט, זה צה"ל, זה שהוא חייב לי לא אומר בהכרח שאני אקבל את זה גם.

המשכנו בסובבות החסרת תועלת שלנו ברחבי ת"א והגענו לשוק, שם עשינו לעצמנו חולצות תואמות.

כשסיימנו היא החליטה שעכשיו אנחנו הולכים לצעוד כל הדרך לתחנה המרכזית. כי בא לה.

אז צעדנו. והתלוננו. ואז המשכתי להתלונן, ואז שוב.

כי זה כיף ואני פולני ובא לי.

כשנימאס לה היא פשוט אמרה לי: Shut down, please

אז שתקתי.

ואז שמתי לב לטירון מהבסיס שלי. ואז בעוד אחד. ובעוד הרבה כאלה.

מטריד.

אני מאות קילומטרים מהבסיס, אני בורח מאותם טירונים טיפשים ומטרידים ואז אני פוגש אותם ביום החופש שלי והם מתחילים לזיין לי בשכל.

כשהגענו לתחנה המרכזית נפרדנו ואני עליתי על אוטובוס ליישוב של ארס, ארטמיס דידי ושאר אלים.

כשהגעתי ליישוב הלכתי לנהג וביקשתי ממנו לרדת, היכן שאני אמור לרדת. הוא הסתכל עלי במבט עקום ואמר שהוא לא מכיר את המקום הזה. מרהיב.

התקשרתי בפאניקה לדידי והיא אמרה לי להתקשר עוד 10 ד'. עשיתי זאת, ביתר פאניקה כשאני בטוח שאני הולך ללכת לאיבוד בתוך יישוב שהוא לא קטן בכלל, לא משנה מה אומרים.

אני לא מבין את זה.

למה אנשים שגרים בחור חושבים שאם זה חור הוא קטן?!

זה לא קטן! קטן זה כפר נטר, אחד וחצי רחובות. מעבר לכך- זה גדול.

לבסוף הגעתי. הלכנו אליה הביתה ורבצנו בו עד אשר החלטנו לצאת. דברנו עם ארס וארטמיס ועוד כמה. קבענו אתם.

בשעה שקבענו אתם היא ואני שכבנו במיטה בוהים בטלוויזיה.

"לא, אני רוצה לראות את זה. נלך אח"כ. הם בכל מקרה לא יגיעו בזמן." אמרה.

ובאמת אף אחד לא הגיע. ארס הצטרף אלינו ולבסוף יצאנו.

פגשנו את ארטמיס, הסטיה, בת דודתה וחברה הגרמניים ועוד ידידה.

ישבנו כולנו וניסינו להבין מה הולך שם כי כל אחד דיבר בשפה שונה.

השפה השלטת הייתה רוסית. השפות המשניות היו גרמנית, צרפתית, עברית, אנגלית וערבית.

אל תשאלו אותי למה ערבית.

שתינו שלושה בקבוקים של יין לבן מוסקטו. אהבתי את זה, מה שמוזר. אני שונא יין ובכלליות אני לא אוהב לשתות. אבל זה היה מתוק ונחמד כמו אורגזמה.

לאחר זמן מה הסטיה והפמליה שלה עזבו ונשארו רק ארטמיס, ארס, דידי, חברה שלנו ואני.

דברנו על מספר דברים שאני לא כל כך זוכר מלבד יציאה אחת של ארטמיס.

"אז רגע, דאם דאם. אתה הפעיל או הסביל?"

עכשיו, אתם מבינים למה אני אוהב בנים? בנות הן פשוט עם טיפש. 'פעיל וסביל', נו באמת. למה לא "בור נפט ומקדח"?

כשדידי החזירה את ארס ואותי הביתה ישבנו מבועתים בתוך האוטו. בחוץ, בכניסה לבית של דידי היו זוג רוסים.

הבת כיסחה לרוסי את הצורה, אבל ממש. כל כך ריחמתי עליו. הוא היה די שיכור והיא פשוט הרביצה לו כאילו היא ממיליון דולר בייבי והוא שק האגרוף שלה.

לאחר שהבנו שזה לא הולך להסתיים בקרוב יצאנו מהרכב, נפרדנו מארס ונכנסו הביתה.

לא ישנתי ממש כי המיטה שלה רכה מדי.

בבוקר היא החליטה לעשות לנו פנקייק וגם ארס הצטרף אלינו. אכלתי יותר מדי עם יותר מדי סירופ שוקולד. ורק כי נכנסתי לדיכאון מהעובדה שאין סירופ מייפל. הוא יותר טעים.

יש עוד המשך, של עוד 24 שעות אצל ארס אבל אין לי כוח להמשיך לכתוב אז אני אחזור לזה בעתיד הקרוב.

בינתיים,

ישמרכם סנטה מאנשים שאוהבים לצלם אנשים נופלים, אז הם מפילים אותם.