סירנה.

אזעקה.

ושוב אני חושב שזו תרגולת.

היא נמשכת, קצת צורמת, הרבה מציקה אבל לחלוטין מתמשכת.

כשאני תוהה לעצמי מה פישרה נשמע לפתע בכריזה בנוסף לאזעקה קריאה, "צבע אדום, צבע אדום!".

ירדתי לקומה הראשונה, כי זה מה שתמיד אמרו לי וכך תמיד תדרכתי.

האזעקה פסקה. שקט.

נעמדתי ליד חייל אחד כשאני מרים את ראשי מעלה ולא רואה כלום.

פניתי אליו, "מוגן פה, נכון?"

בום.

מחריש אוזניים.

ראיתי את החייל מתעופף לתוך החדר שממנו הוא יצא ותהיתי לעצמי עד כמה מטופש היה להישאר בחוץ ולא להיכנס לשם.

לא עפתי אבל הרגשתי את ההדף.

בדקתי שהחייל בסדר, ומלבד התלוננות על כאבים לא הוסיף. הוא לא נשבר, לא נפצע, לא דימם.

יצאתי מן מרפסת הבניין שעמדתי בה ורצתי 40 מטר קדימה,

אנשים כבר הגיעו מכל עבר עם מטפים.

רצתי לעמדת ההג"ס והוצאתי את צינורות המים עם הזרנוק, חיברתי לברז כיבוי האש שבתי 15 מטר אחורה והתחלתי להשפריץ על אחת המכוניות.

אותה אחת שקיבלה את הפגיעה הישירה של הרקטה.

פיצוצים משניים הדהדו ברקע.

לאחר שנייה נוספת כבר המקום שרץ רס"נים וסא"לים ובכך פניתי את מקומי ונתתי להם לבצע את מטלות כיבוי האש.

התרכזתי בלסלק את החיילים מהמקום.

כוחות כיבוי האש והרפואה הפתיעו אותי במהירות ההגעה שלהם.

אך יותר מכל הפתיעה אותי הנפילה.

אנו לא בטווח.

אני חי במרכז. הפעם הראשונה ששמעתי אזעקה הייתה ביום ראשון.

אמרו שתפקדתי בקור רוח.

אני לא.

אני פשוט דפוק.

רקטה מתפוצצת 15-18 מטר ממני בלי שום דבר שמגן עלי וכל מה שאני עושה זה להמשיך הלאה כאילו כלום.

לשנייה חשתי כיוסריאן גיבור מילכוד 22, שכולם רוצים להרוג אותו,

אבל לא הצליחו להרוג אותי ולכן גם מחשבה זו חלפה הלאה מראשי.

שאלו אותי אם אני בסדר, הייתי האדם הכי קרוב לפיצוץ.

כן.

כאבו לי האוזניים וגם זה עבר.

לא סיפרתי לאף אחד למעט קאלי וגם זה קרה רק היום כי היא התקשרה וזה בא כדרך אגב.

היא טענה שאני לא בסדר.

אני טענתי שאני סבבה לגמרי ואני לא מבין על מה המהומה.

אז כן, כל הזכוכיות בבניין נופצו, כל הקירות והספסלים מלאים בחורים מהרסיסים, מכונית אחת נשפרה לפחם ו5 נוספות הפכו לפגר.

אם הרקטה הייתה סוטה קצת ימינה לא הייתי קיים יותר.

אבל אני כן,

אז מה הקטע? לבכות? לא.

אין לי כל תגובה רגשית לנפילה. אני בכלל חושב שזה מטופש.

מתתי? לא.

אז אפשר להמשיך הלאה.

ובלי קשר לזה,

אני חסר סבלנות בלמצוא קשר.

איכשהו כל ההומואים שאני יוצא אתם...

הומואים. אבל ממש. מה הקטע המטופש הזה של לפחד מזוגיות?

באמשלי שזה מעצבן אותי יותר מגראד שפספס אותי.

אני רוצה לדעת איך זה לא לשקול כל מילה ומילה בראיון לפני תפקיד.

אני רוצה לדעת איך זה לא לעמוד בצד כשכולם תורמים דם.

אני רוצה לדעת איך זה להקים משפחה.

אני רוצה לדעת איך זה לחיות בעולם ללא אפליה.

אני רוצה לדעת איך זה לקום לעולם אשר בו ילדים גאים אינם מאבדים את חייהם כי ממררים את חייהם,

הייתי שם, שרדתי,

אבל לא כולם מצליחים.

נטיות מיניות אינן בחירה.

הן לא אוכל, הן לא דת, הן לא סרט.

נטייה מינית היא לא משהו שאפשר ליצור.

נטייה מינית אינה הרגשה.

נטייה מינית אינה סטייל, אינה אופנה.

נטייה מינית היא לא זמנית, היא לא משהו שעובר.

זה לא מועדון. אי אפשר להתקבל, אי אפשר לצאת, אי אפשר להתגייס.

נטייה מינית אינה מחלה, אי אפשר להידבק בה, אי אפשר לרפא אותה.

נטייה מינית, למען השם הכל יכול, היא משיכה מינית לבני אותו המין.

זה מסכם את הכל.

זה כ-ז-ה פשוט.

אז על מה המהומה?

למה הופכים את זה למשהו כל כך מסובך?

העבודה היא רבה,

והיא תתחיל כשאשתחרר.

אני אשנה.

הבסיס על הרגליים.

ואני מתרוצץ ולא נח.

בסוג של עוצר,

ומפקד תורן.

פעם היה שדה מעובד בצמוד לבסיסי, כעת הוא מגרש חנייה.

אוהלים ממוזגים צמחו יש מאין.

אינספור הפרעות והתערבויות,

חוסר מנוחה והכל מתנקז אלי.

הקפצה של חטיבה שלמה,

עלי.

אין מנוחה ואין כפרה.

אין זמן לאכול, לישון, להתרחץ, לדבר בטלפון.

רק ריצות ממקום למקום.

וזה בסדר, כי גלעד מגיע.

לחצר האחורית שלי.

בעצם לקידמית.

השב"כ דפק על דלתי בבוקר ולא הסכמתי להכניס אותם לבסיס.

-"אבל הם מהשב"כ, יש להם תעודות. הם הראו לי".

-"אתה יודע לזהות שב"כ? אתה יודע איך התעודות שלהם נראות?"

-"...."

-"כך חשבתי, שידברו עם מישהו ואז תחזרו אלי".

והם נכנסו בסוף, כמובן.

אבל המצברים שלי נגמרים,

ואני מרגיש הכי מפגר להתלונן על כך.

לעזאזל, גלעד מגיע!

הצלחתי לעצור היום לשתי שניות ורק רפרפתי על העיתון.

לא קראתי אפילו כתבה אחת מחוסר זמן,

אבל מסיבה לא ברורה התמלאו עיני בדמעות.

הוא שב.