חלו תמורות בחיי. הזזתי את עצמי לכיוון שאני רוצה, חיובי יותר, מלבב יותר, משחרר יותר.

ועם זאת גיליתי כי המציאות לא רואה אותי כפי שאני .

לאחרונה כשאני מתחיל להכיר בחורים, לא משנה הפלטפורמה (בין אם היא אתרי היכרויות למיניהם, פאבים או פייסבוק) אני מגלה כי מאחר ואינם מכירים אותי הם שופטים אותי על פני מה שצף מעל המים.

בעיקר המראה, ולא המון מעבר. אז כן, מאז השחרור השתנתי קצת והפכתי ליותר מושך (ושאני אומר זאת אני מתכוון לכך שלהבדיל מהעבר כיום הייתי יוצא עם עצמי).

מעבר למראה הם שואלים לגילי.

25 שבוע עוד מעט.

מה עושה בחייך?

כרגע כלום. מובטל. האמת לאמיתה שאני רובץ בבית ללא יותר מידי תעסוקה.

לימודים?

ממתין לתוצאות הפסיכומטרי שיגעו רק עוד שבועיים.

אז כן, אני לא גר עם הוריי אלא עם שותפים אבל זה גם לא ממש מעודד אותם להמשיך.

בעיניהם אני מעין כישלון כי אני מובטל שלא עושה כלום.

מעולם, אף אחד מהם לא חשב לעצור שנייה ולשאול אותי למה. מה הביא אותי למצב הזה.

מסתכלים עלי במימד הקטן, הדק והשטוח של מראה. לא רואים מעבר למ"מ פנימה.

אז כן, כשמדברים אתי אני שנון ומצחיק אבל זה לא ישנה להם. 

הדימוי שהם יצרו לעצמם עלי חזק מכל דבר אחר, ובמיוחד מהיכולת שלהם להתעניין קצת.

לפעמים אני נגרר לשם. חושב כמוהם, כי אדם נכשל אני.

אני מזכיר לעצמי כי הם, אינם מכירים וגם אינם שואפים להכיר. אני מכיר את עצמי הכי טוב.

אני בן 25 שלא נמצא באקדמיה כי השתחררתי מהצבא רק באוגוסט.

אני מובטל כי אני לא יודע מה יהיה העתיד שלי ואני מחכה ע"מ לקבוע אותו. אני לא רוצה לעשות טעויות.

אני מתגורר מחוץ לבית הוריי ואולי זו נקודת האור היחידה שהם מצליחים לזקוף לזכותי.

לרוב אני גם שוכח שאני לא חסר השכלה. אני הנדסאי. 

אז לנשום.

אני הנדסאי, אני סרן במילואים, אני לא גר בבית ואני יכול להרשות לעצמי לא לעבוד כרגע.

זו הנקודה הכי קריטית והכי חשובה שלעולם לא אגיע אליה בשיחות עם בחורים כי מבחינתם אני כישלון.

מה קשה לשאול?

למה אתה לא עובד?

כי אני יכול. כי עבדתי. כי חסכתי. כי אני יכול עכשיו לשבת בבית רגל על רגל, לשתות כוס קפה עד אשר יהיו לי תוצאות הפסיכומטרי ואוכל לבחור מה לעשות עם חיי.

אבל הם לא רואים.

אף אחד לא רואה, כי לא מעניין אותם, כי מבחינתם אין עומק אלא רק קליפה, בדיוק כמו שהראי מראה לנו שאנו מסתכלים עליו.

והבדידות הזו,

הלוואי ותגורש מחיי.

נאיביות.

מעולם לא הייתי צריך לעמוד מול כל האידיאולוגיה שלי, מול מערכת המוסר שלי,

ולראותה מהווה חומה כחומת ברלין למה שאני רוצה.

לשקול את האופציה להרוס את אותה החומה ולתת לעצמי את מה שאני רוצה, את מה שאני כמה לו ותוך
כדי להרוס את מה שמרכיב אותי,

או לעמוד איתן מול מה שבחרתי כ'נכון' ו'לא נכון' ותוך כדי לקמול.

פגשתי מישהו. לפני כמעט חודשיים.

הוא היה פרוד ואני הייתי בחור משוחרר שהחליט שכעת הגיע הזמן למצוא זוגיות, ללא מגבלות.

הוא היה מושלם. הוא עדין מושלם.

הוא מושך אותי, הוא מצחיק אותי, הוא מאתגר אותי. הוא בישל לי, הוא חיבק אותי, הוא עטף
אותי.

התזמון לא היה נכון.

הוא חזר לאקס שלו. הוא חזר לזוגיות.

ואנו...

אנו המשכנו להיות בקשר. בתמימות שהכל יהיה בסדר ונוכל להישאר חברים למרות זאת.

הרי אנו עם אותו הראש ונהנים יחד, אז למה לא?

עיוורון.

בזמן שהוא חזר לאקס שלו לא נפגשנו אבל המשכנו לדבר כל יום. כל היום.

אחרי זמן מה נפגשנו שוב, עם חברה שלו. בפעם לאחר מכן זה היה רק שנינו. כשהוא היה קצת בדאון.

שיפרתי לו את המצב רוח. צחקנו, שתינו, רקדנו. כשאני מתעלם.

ובכל פעם, וזה היה קורה אחת ליומיים שלושה, כשהיינו מגיעים לדבר על היחסים בנינו
התעלמתי. שיקרתי.

שיקרתי לו, ובעיקר שיקרתי לעצמי. כי אנחנו יכולים להיות חברים.

אני מתאהב בו. ואני מערער אותו גם.

זה לא נכון. זה לא נכון בכל כך הרבה רבדים שאני אפילו לא יכול לתאר לכם.

האישיות שעיצבתי לעצמי לאורך השנים היא טוהרת הזוגיות. אסור בתכלית האיסור להיכנס למשהו
כזה באמצע. זה הדבר האולטימטיבי שיכול לקרות לאדם.

תמיד אמרתי לעצמי שבגידות זה משהו שאסור לעבור עליו, אסור לסלוח עליו.

מחשבה נאיבית וילדותית וכעת כשאני כמעט בן 25 אני מבין עד כמה.

עד כמה החיים מסובכים מכך, עד כמה אין באמת דבר כזה שחור ולבן ועד כמה נמתח התחום

האפור, עד כמה האדם מוכן לשקר לסביבה ואליו.

אנחנו לא נאיבים. אנחנו שקרנים. מנסים לערפל את המציאות בנינו.

כואב לי וקשה. כל כך קשה לי לחשוב על זה.

לראות אותו, החלום שלי בנוגע לבחור, עם כל מה שרציתי אי פעם בגוף גשמי מולי, ולדעת,

בוודאות מוחלטת ובלתי ניתנת לערעור כי גם הוא נמשך אלי, אבל הוא לא שלי.

כי הוא בזוגיות משלו.

נפלטה לו אמרה שלא יוצאת לי מהראש, "אם זה היה קצת בזמן אחר, אם לא הייתי בסיטואציה
הזו... אתה יודע שאנחנו היינו ביחד, נכון?"

ניסיתי. ניסינו. להיות בקשר אפלטוני. וכאב צף בכל פעם שאני רואה אותו. בכל פעם שאני חושב
עליו.

סכין שממשיכה להסתובב לה בלבי.

כעת אנו שוב דנים בנושא, כשמרוב פעמים אנו יודעים שאנו משקרים לעצמנו.

הפעם אנו לא מנסים לברוח. הפעם אנו מנסים לפתור.

והפתרון ברור.

לנתק כל קשר.

אני לא מסוגל. אני לא רוצה.

עם כל הכאב בידיעה שהוא לא שלי, הכאב שהוא לא יהיה בחיי רב יותר.

אני לא רוצה.

הלילה אבכה. הלילה אבכה כמו ששנים לא בכיתי.
הלילה אלך לישון בידיעה שמחר בבוקר כבר לא נוכל להסתמס. לעולם.

אאבד את החלום הגשמי שלי, ולעולם לא אמצא מישהו כמותו.

בכל פעם להתחיל עם נושא אחר בניסיון מחשבתי שלמזג, ללא הצלחה, ומחיקה בתקווה שהשורה הבאה שאכתוב תהיה מלאת השראה ותזין את הפוסט.

תריץ את אצבעותיי כפי שאני אוהב לאורך המקלדת בהקלדה מהירה עם תקתוקים קלים. לראות את תנועת ידי כשהצג מעלי מתמלא באותיות, מילים, פסקאות וקטעים שלמים.

רצים במהירות הקריאה, לחוש על מהירות ההקלדה מעט גאווה ולחשוב עד כמה נפלא אם הייתי כותב משהו לאנשהו כי הדבר היה נותן לי יתון מסוים. אבל אני לא כותב, אלא לפה בלבד.

אני מבודד כרגע. מצחיקה אותי ההחשיבה שהביאה אותי לפה. איכשהו אני כן מצליח להכניס תמונה כלשהי לכתובים מחיי. אני מבודד כפי שדורשים מסופרים לעיתים,

מאנשים כותבים, מאלו אשר זקוקים להשראה, למוזה, ויוצאים מהסביבה הטבעית והמוכרת שלהם על מנת לגרות את שכלם.

שכלי מגורה כעת, ואני שמח. מזמן לא ביקרה אותי בכזו חינניות מוזה אשר הדריכה את ריצת אצבעותיי על המקלדת. ובכל זאת, לא לכך התכוונתי שהגעתי לכאן.

אני מבודד מאחר ואני נמצא ביישוב מרוחק מכל... צילוויזיציה שאינה של בני דודנו החביבים. חברה טובה, שאני לא מתבייש ואף גאה להכריז זאת, אשר מתפקדת בעיני כמנטור שלי, הציעה לי להגיע לביתה לשמור עליו שבוע מאחר והיא יוצאת לחופשה עם בעלה.

אני משוחרר שלושה שבועות, ולא באמת מצליח למצוא את עצמי. העובדה שאני לא מרגיש בנח, וכלל לא חש בבית כבית תרמה להחלטה.

אני לא מצליח לחשוב ישר כשאני בבית, אני יותר מידי עסוק בלברוח ממנו אבל מהקצת שכן הצלחתי לחשוב הבנתי דברים נורא פשוטים וקטנים.

אני טוב במסגרות. בגלל זה אהבתי את הצבא. אני אוהב מסגרות ושיש לי לאן לשאוף. אני אוהב שדורשים ממני דברים ומצפים שאתקדם. אך לא כשזה מגיע מהמשפחה, וממני. הדבר נראה לי כתרמית, כזיוף, כשקר ועל כן קל לי להתעלם, ואף להתנגד בכוונה.

כן, יש לי תוכניות. ידעתי אותן עוד לפני שהשתחררתי אבל כעת... כשזה יוצא לפועל... אני לא מצליח לעמוד בדברים הקטנים, במסגרת הקטנה והנורא גמישה שאני בניתי לעצמי, ואולי זו הסיבה. כל עוד זו לא מסגרת חיצונית שהיא לא אני, אני לא יודע אם אצליח להחזיק את עצמי בסביבה שאני נמצא בה.

המשימה נורא פשוטה, רישיון. כי אין לי. לפני הצבא לא היה לי כסף, בזמן הצבא לא היה לי זמן וכעת כשיש לי את שניהם, ואפילו יותר מידי זמן, זה משגע אותי. אני יותר מידי עסוק בלברוח מהבית ותוך כדי אני בורח מהמסגרת והמהמשימה הנורא פשוטה שהצבתי לעצמי.

אני מתרץ זאת כשבוע חופש, התנתקות, מהבית, מהסביבה, מהפיתויים לברוח.

לשבת מבודד עם שלושה חתולים וכלבה וללמוד לפסיכומטרי ולתיאוריה.

הגעתי אתמול ועדין לא התחלתי כלום. המשכתי לברוח, ומצאתי עוד תירוץ. סרטים גאים משבוע הגאווה שהיה כשהייתי בצבא ולא צפיתי בהם, שמורים ומוקלטים. התחלתי לראות כמרתון למרות שאין הקשר בין אחד לשני.

צחקתי, התפלאתי, התעצבתי, התרגשתי, נחנקתי, החנקתי דמעות, עצרתי זליגות, ובכל זאת, בכיתי. וכשאני כותב בכיתי אני תמיד מתכוון לרצון לבכות, לעיתים נדירות הן באמת יוצאות, הדמעות. הפעם הן יצאו. אני מניח שזו הצפת רגשות ששברה את כל הסכרים.

אני חש צורך לשבת בצד בחושך ולדמוע, כשאני לא יודע אם מותר לי.

לא קרה לי שהלכתי ברחוב והרביצו לי, כמו באחד הסרטים. גם לא קרה לי שהמשפחה שלי נפתחה באושר ושמחה כפי שקרה באחד הסרטים האחרים.

אני לא חש אהדה כשאני בבית, גם ללא הצורך בהעדפה המינית שלי, וחבל לי על זה. אני לא צריך לחיות בסרט, אבל רק קצת כמו שאר האנשים שאני מכיר, עם ההורים שלהם. אך אלו החיים ועם זה אתמודד. לחלוטין זה משפיע על הרצון שלי להקים משפחה בעצמה, אבל זה רחוק.

כל מה שנותר בי לאחר המרתון, הצחוק והבכי זה הצורך החזק והבסיסי מכל,

לחוש אהוב. על ידי בן זוג.

הגעגוע לתחושה הזו שיש על מי להישען, על מי לשים את הראש, עם מי להנות מהצחוקים הקטנים שלי החיים והכי מכל ואולי בעיקר לראות סרטים יחד. לחוות זאת, כי זה מזמן לא היה.

אני לא בצבא יותר. לא יצטרכו לחכות לי שבועיים עד שאחזור. אני יכול עכשיו לקיים קשר. אני יכול לקיים מערכת יחסים.

אני יכול להקים לי רשת ביטחון שתעטוף אותי ותגן עלי בזמן קשים, שתבין, תנחם, תאהב.

אהבה. זה הבסיס המשותף לכל הסרטים שראיתי. אהבה על שלל צורותיה ודרכיה. לעזאזל איתה.

אני מרגיש בחסרונה יותר מידי חזק.