בכל פעם להתחיל עם נושא אחר בניסיון מחשבתי שלמזג, ללא הצלחה, ומחיקה בתקווה שהשורה הבאה שאכתוב תהיה מלאת השראה ותזין את הפוסט.

תריץ את אצבעותיי כפי שאני אוהב לאורך המקלדת בהקלדה מהירה עם תקתוקים קלים. לראות את תנועת ידי כשהצג מעלי מתמלא באותיות, מילים, פסקאות וקטעים שלמים.

רצים במהירות הקריאה, לחוש על מהירות ההקלדה מעט גאווה ולחשוב עד כמה נפלא אם הייתי כותב משהו לאנשהו כי הדבר היה נותן לי יתון מסוים. אבל אני לא כותב, אלא לפה בלבד.

אני מבודד כרגע. מצחיקה אותי ההחשיבה שהביאה אותי לפה. איכשהו אני כן מצליח להכניס תמונה כלשהי לכתובים מחיי. אני מבודד כפי שדורשים מסופרים לעיתים,

מאנשים כותבים, מאלו אשר זקוקים להשראה, למוזה, ויוצאים מהסביבה הטבעית והמוכרת שלהם על מנת לגרות את שכלם.

שכלי מגורה כעת, ואני שמח. מזמן לא ביקרה אותי בכזו חינניות מוזה אשר הדריכה את ריצת אצבעותיי על המקלדת. ובכל זאת, לא לכך התכוונתי שהגעתי לכאן.

אני מבודד מאחר ואני נמצא ביישוב מרוחק מכל... צילוויזיציה שאינה של בני דודנו החביבים. חברה טובה, שאני לא מתבייש ואף גאה להכריז זאת, אשר מתפקדת בעיני כמנטור שלי, הציעה לי להגיע לביתה לשמור עליו שבוע מאחר והיא יוצאת לחופשה עם בעלה.

אני משוחרר שלושה שבועות, ולא באמת מצליח למצוא את עצמי. העובדה שאני לא מרגיש בנח, וכלל לא חש בבית כבית תרמה להחלטה.

אני לא מצליח לחשוב ישר כשאני בבית, אני יותר מידי עסוק בלברוח ממנו אבל מהקצת שכן הצלחתי לחשוב הבנתי דברים נורא פשוטים וקטנים.

אני טוב במסגרות. בגלל זה אהבתי את הצבא. אני אוהב מסגרות ושיש לי לאן לשאוף. אני אוהב שדורשים ממני דברים ומצפים שאתקדם. אך לא כשזה מגיע מהמשפחה, וממני. הדבר נראה לי כתרמית, כזיוף, כשקר ועל כן קל לי להתעלם, ואף להתנגד בכוונה.

כן, יש לי תוכניות. ידעתי אותן עוד לפני שהשתחררתי אבל כעת... כשזה יוצא לפועל... אני לא מצליח לעמוד בדברים הקטנים, במסגרת הקטנה והנורא גמישה שאני בניתי לעצמי, ואולי זו הסיבה. כל עוד זו לא מסגרת חיצונית שהיא לא אני, אני לא יודע אם אצליח להחזיק את עצמי בסביבה שאני נמצא בה.

המשימה נורא פשוטה, רישיון. כי אין לי. לפני הצבא לא היה לי כסף, בזמן הצבא לא היה לי זמן וכעת כשיש לי את שניהם, ואפילו יותר מידי זמן, זה משגע אותי. אני יותר מידי עסוק בלברוח מהבית ותוך כדי אני בורח מהמסגרת והמהמשימה הנורא פשוטה שהצבתי לעצמי.

אני מתרץ זאת כשבוע חופש, התנתקות, מהבית, מהסביבה, מהפיתויים לברוח.

לשבת מבודד עם שלושה חתולים וכלבה וללמוד לפסיכומטרי ולתיאוריה.

הגעתי אתמול ועדין לא התחלתי כלום. המשכתי לברוח, ומצאתי עוד תירוץ. סרטים גאים משבוע הגאווה שהיה כשהייתי בצבא ולא צפיתי בהם, שמורים ומוקלטים. התחלתי לראות כמרתון למרות שאין הקשר בין אחד לשני.

צחקתי, התפלאתי, התעצבתי, התרגשתי, נחנקתי, החנקתי דמעות, עצרתי זליגות, ובכל זאת, בכיתי. וכשאני כותב בכיתי אני תמיד מתכוון לרצון לבכות, לעיתים נדירות הן באמת יוצאות, הדמעות. הפעם הן יצאו. אני מניח שזו הצפת רגשות ששברה את כל הסכרים.

אני חש צורך לשבת בצד בחושך ולדמוע, כשאני לא יודע אם מותר לי.

לא קרה לי שהלכתי ברחוב והרביצו לי, כמו באחד הסרטים. גם לא קרה לי שהמשפחה שלי נפתחה באושר ושמחה כפי שקרה באחד הסרטים האחרים.

אני לא חש אהדה כשאני בבית, גם ללא הצורך בהעדפה המינית שלי, וחבל לי על זה. אני לא צריך לחיות בסרט, אבל רק קצת כמו שאר האנשים שאני מכיר, עם ההורים שלהם. אך אלו החיים ועם זה אתמודד. לחלוטין זה משפיע על הרצון שלי להקים משפחה בעצמה, אבל זה רחוק.

כל מה שנותר בי לאחר המרתון, הצחוק והבכי זה הצורך החזק והבסיסי מכל,

לחוש אהוב. על ידי בן זוג.

הגעגוע לתחושה הזו שיש על מי להישען, על מי לשים את הראש, עם מי להנות מהצחוקים הקטנים שלי החיים והכי מכל ואולי בעיקר לראות סרטים יחד. לחוות זאת, כי זה מזמן לא היה.

אני לא בצבא יותר. לא יצטרכו לחכות לי שבועיים עד שאחזור. אני יכול עכשיו לקיים קשר. אני יכול לקיים מערכת יחסים.

אני יכול להקים לי רשת ביטחון שתעטוף אותי ותגן עלי בזמן קשים, שתבין, תנחם, תאהב.

אהבה. זה הבסיס המשותף לכל הסרטים שראיתי. אהבה על שלל צורותיה ודרכיה. לעזאזל איתה.

אני מרגיש בחסרונה יותר מידי חזק.

אורות הדרכים משתקפים על זגוגית האוטובוס ונעים במהירות הנסיעה.

אני יושב וצופה במבט חלול בנוף ומתרגל לריקוד האורות הקבוע בעיני.

חושב. משתקע. מפנים. מתעמק ושותק.

זה מה שקורה לי בנסיעות. אני משתתק וחושב. רק חושב. עם מוזיקה, בלעדיה
אני חסר מנוחה. לרוב היא זו שקובעת לאן מחשבותיי ינועו.

ובכן, הפעם זה אסף אבידן.

מבעד למעטה שאני מנסה לעטות על עצמי. מעבר למציאות המלאה רבדים. עמוק יותר
מהסיבוכים שלי ועם זאת רדוד יותר מחוסר הביטחון העצמי שלי, עם ריקודי השקרים
העצמאיים ועם העמדות שאני כן מה שאני, אני מנסה לחקור.

לרדת לשורש העניין. להבין את עצמי. ביטחון עצמי שנבנה עם השנים, חוסר
ביטחון עצמי שצרוב בעצמות, משחקים, פיתויים, אני מנסה להסתכל על עצמי דרך זכוכית
החלון של האוטובוס ורואה רק שיקוף חלקי אשר משתנה עם התקרבות האור ומתחזק בריחוקו.
מהירות הנסיעה מתעתעת גם במראה זה.

לעצור, לחשוב. לראות את העובדות. להסתיר, לסלף, לאמור חצאי אמת ולשתוק
עם השקרים. מסכות על גבי מסכות. מראי מתעתע. גם את עצמי.

לא להבדיל בין האופי לבין היופי ולאמור את מה שאני אומר לאחרים, כי
המראה הוא בעיני המתבונן- כאומנות. להאמין ולחזק עצמי באומנות השנינות, משחקי
הלשון. משיכה המתבססת על אינטלקטואל ולא על ניצחון היופי.

ובכל זאת, אפילו אני מודה באמת מוחלטת שאני לא מכוער. אני בסדר. ואולי
אני מעבר?

ואולי אני יותר?

אך יתכן וזה הערבול, הבלבול, האחידות המלבבת של מוחי עם מראי. כי
השניים יוצרים דבר מופלא שנקרא "אני".

אני מרגיש כדוריאן גריי כשאני סורק את התוצאות. דוריאן גריי מבובלבל.

האמת היא, וזו האמת הבסיסית ביותר, עובדות קיימות שאיני יכול לחמוק
מהן, היא שאני...

אני שובר לבבות. לא כי אני רוצה. כי התפקיד של שובר לבבות נוראי הוא. אבל
אני כזה. מבלי לשים לב. לא כי איני חושב שצריך אלא בתמימות מטופשת של חוסר עניין
חולף. האדם הזה לא מעניין אותי יותר.

אני מקסים אותו, ועוד עשרות אחרים. ואני חולף ועובר וממשיך הלאה מבלי
באמת לחשוב עליו ועל מה שאני עושה. ופתאום צצים אנשים מהעבר. כאלה שזנחו אותי או
אני אותם. ונותנים את התחושה שהם רוצים לחזור. רומזים, מנסים. גורמים לי לחשוב
שהצלחתי להשאיר בהם חותם חיובי. ויש את אלו שאני יודע בוודאות שעשיתי זאת להם אך
הם לא לי ולכן אני לא מעוניין. פשוט המשכתי הלאה למצוא את מה שאני רוצה.

אני נוראי.

זה צף ועלה כי נפגשתי עם מישהו. קטן ממני. בהרבה שנים. הרבה מעבר לרף
שקבעתי לעצמי.

הוא בצבא, אך זה לא מנחם כשיוצאים מנקודת ההנחה שאני כבר 5 שנים שם.

הדייט הראשון, הוא אסף אותי. והתעקש לפתוח לי את הדלת. בנסיעה ראיתי
כי הוא רועד, מתרגש, לחוץ במקצת. 'לעמוד בציפיות שלי'. וכששפתינו התמזגו הרגשתי
זאת במלוא התחושה.

רכות אינסופית המתובלת בתמימות, טוהרה שעוד לא עברה יותר מידי. לא.
הוא לא מטעה, הוא לא משחק, הוא לא צעד מסעות שלמים בדרכים אלו. הוא כמוני בגילו.
מכיר, אך לא יותר מידי.

זה מרתיע. זה גורם לבטני להתהפך. זה מעביר בי צמרמורת וחשבון נפש. אני
צעדתי. אני ראיתי, חוויתי.

כמובן שיש את אלו אשר ראו יותר, כמובן שיש כאלו אשר אני מתגמד לידם.
אבל לא לידו. לידו אני מרגיש מטונף.

הוא קסום. הוא מבין את הציניות שלי, את ההתבטאויות שלי, את הרשעות
המוזרה הנוצרת מהערות כאלו ואחרות אשר לא רבים מתחברים אליה.

הוא כאחרים טבע בעיני ונשבה בקסמן.

אני עומד מולו נמשך בכוחות שאיני יכול לתאר ונקרע מבפנים, כי בזגוגיות
החנויות אני נראה כתמונתו של דוריאן גריי ואילו הוא, הוא שה התמימות והרכות עם מבט
נוצץ הלא מש מעיני.

ריח הכלור נישא באויר,

קרני השמש נשברות מאדוות גלים בבריכה ומסנוורות את הקיר ממול,

קול צחוק ילדים מתגלגל נשמע עם קול טפטופי רגליים מהירים,

רסיסי מים מתנגשים בי,

מורגשים לאורך זרועי החשופה וגורמים לצמרמורת.

נוטף הוא.

עם חיוך מקסים. חיוך קבוע. חיוך שומר סוד.

חיוך מתוק.

חיוך ממזרי?

חיוך יהירות,

חיוך מתבייש,

חיוך מתרגש,

חיוך המסתיר פחד?

חיוך.

טיפה זולגת מראשו, לאורך מצחו, עוברת לצד גבתו ויורדת אל עבר לחיו.

טיפת רטיבות.

כל מה שנותר זה לתהות.

זיעה בשל החום היוקד?

מי בריכה לאחר יציאה ממנה?

מי מקלחת לאחר שטיפת הכלור מהגוף?

קשה לדעת.

שקופה היא ללא ייחוד.

מבלבלת.

כך התקופה העוברת עלי.

לא קשורה לבנים.

אין לי פנאי לבנים.

לא, סליחה. אני לא מתעסק עם בנים.

כן מתעסק. לא מתרכז. מפוזר מידי.

אני מעוער, מהוהר, מבולבל, לא סגור, לא יודע, לא מרגיש, לא מבין, לא מחכים,

לא מפנים, לא מנתח, לא מסיק, לא עובד. פשוט לא.

מה טוב, ומה רע.

במה להשקיע, ובמה לא.

סדרי עדיפויות, החלטות הרות גורל, החלטות פשוטות, כל דילמה, כל תהיה, כל שאלה,

נותרת ללא מענה ראוי.

העתיד. הוא לא הגיע וכבר רודף אותי.

צבא, לא צבא.

אם כן אז מה לעשות, איזה תפקיד, באילו תנאים ועד מתי להמשיך בשירות. לתכנן קריירה או רק לטווח הקצר?

בחוץ מחכה עולם שלם, אול כדאי שאנסה אותו במקום לתהות על קנקנו, אתנסה במקום לעמוד בצד סמוק מבושה נוכח הזלזול בי והנוקשות הצבאית בחוסר היכולת בעצמאות.

לאבד את הביטחון הזה שנקרא צבא.

לקפוץ למים?

הרי אני יודע לשחות. אני יודע לשחות? מזמן לא שחיתי.

לא שוכחים לשחות, נכון?

אבל בעצם, מעולם לא הייתי אזרח. לא אחד אמיתי. לא כשיר.

לא חסר יכולות.

והצבא, על כל תפארתו והדרו רק גורם לי להרגיש כדבר הכי חסר משמעות ויכולות לעשות משהו.

הכל מבלבל, ודבר לא תורם, הכל מאתגר, הכל מקשה, הכל לא מסתדר.

ושוב בלבול, לאחר שהחלטתי מה אני רוצה, כי העולם דינמי ודבר כבר לא רלוונטי.

עירבוביה.

ואף ילד לא ניצח במשחק וגירש את המכשפה.