חלו תמורות בחיי. הזזתי את עצמי לכיוון שאני רוצה, חיובי יותר, מלבב יותר, משחרר יותר.

ועם זאת גיליתי כי המציאות לא רואה אותי כפי שאני .

לאחרונה כשאני מתחיל להכיר בחורים, לא משנה הפלטפורמה (בין אם היא אתרי היכרויות למיניהם, פאבים או פייסבוק) אני מגלה כי מאחר ואינם מכירים אותי הם שופטים אותי על פני מה שצף מעל המים.

בעיקר המראה, ולא המון מעבר. אז כן, מאז השחרור השתנתי קצת והפכתי ליותר מושך (ושאני אומר זאת אני מתכוון לכך שלהבדיל מהעבר כיום הייתי יוצא עם עצמי).

מעבר למראה הם שואלים לגילי.

25 שבוע עוד מעט.

מה עושה בחייך?

כרגע כלום. מובטל. האמת לאמיתה שאני רובץ בבית ללא יותר מידי תעסוקה.

לימודים?

ממתין לתוצאות הפסיכומטרי שיגעו רק עוד שבועיים.

אז כן, אני לא גר עם הוריי אלא עם שותפים אבל זה גם לא ממש מעודד אותם להמשיך.

בעיניהם אני מעין כישלון כי אני מובטל שלא עושה כלום.

מעולם, אף אחד מהם לא חשב לעצור שנייה ולשאול אותי למה. מה הביא אותי למצב הזה.

מסתכלים עלי במימד הקטן, הדק והשטוח של מראה. לא רואים מעבר למ"מ פנימה.

אז כן, כשמדברים אתי אני שנון ומצחיק אבל זה לא ישנה להם. 

הדימוי שהם יצרו לעצמם עלי חזק מכל דבר אחר, ובמיוחד מהיכולת שלהם להתעניין קצת.

לפעמים אני נגרר לשם. חושב כמוהם, כי אדם נכשל אני.

אני מזכיר לעצמי כי הם, אינם מכירים וגם אינם שואפים להכיר. אני מכיר את עצמי הכי טוב.

אני בן 25 שלא נמצא באקדמיה כי השתחררתי מהצבא רק באוגוסט.

אני מובטל כי אני לא יודע מה יהיה העתיד שלי ואני מחכה ע"מ לקבוע אותו. אני לא רוצה לעשות טעויות.

אני מתגורר מחוץ לבית הוריי ואולי זו נקודת האור היחידה שהם מצליחים לזקוף לזכותי.

לרוב אני גם שוכח שאני לא חסר השכלה. אני הנדסאי. 

אז לנשום.

אני הנדסאי, אני סרן במילואים, אני לא גר בבית ואני יכול להרשות לעצמי לא לעבוד כרגע.

זו הנקודה הכי קריטית והכי חשובה שלעולם לא אגיע אליה בשיחות עם בחורים כי מבחינתם אני כישלון.

מה קשה לשאול?

למה אתה לא עובד?

כי אני יכול. כי עבדתי. כי חסכתי. כי אני יכול עכשיו לשבת בבית רגל על רגל, לשתות כוס קפה עד אשר יהיו לי תוצאות הפסיכומטרי ואוכל לבחור מה לעשות עם חיי.

אבל הם לא רואים.

אף אחד לא רואה, כי לא מעניין אותם, כי מבחינתם אין עומק אלא רק קליפה, בדיוק כמו שהראי מראה לנו שאנו מסתכלים עליו.

והבדידות הזו,

הלוואי ותגורש מחיי.

זה קרה, לבסוף.

אחרי מעל לחמש שנים השתחררתי מצה"ל.

עד הנפקת חוגר המילואים אנשים לא האמינו, והאמת שגם אני לא בלב שלם.

רציתי להשתחרר כי חשתי תקוע וחוסר סיפוק.

אבל כעת...

כעת אני חושש. אולי אחרים ראו את מה שאני בחרתי לא לראות. אולי הם צדקו לחלוטין?

כן, אהבתי את הצבא. יש שיגידו שהמערכת התאימה לי, ואני לא אבטל הערה זו. באמת שחשתי בנח בה. אבל אולי זה הביטחון, הביטחון שהיא נתנה לי כשלא היה לי משהו אחר.

מי שמכיר אותי שנים, מי שהכיר אותי לפני הצבא, יודע. אין דומה בין הדמויות. התפתחתי, גדלתי, והגעתי למקומות אחרים שאני בספק רב הייתי מצליח להגיע ללא הצבא.

שכבתי במיטה.

יש לי מטרות. יש לי יעדים. לטווח הארוך, והקצר כאחד.

למרות שהקצר הוא ממש קצר, לצורך העניין אין לי ממש מה לעשות ביום שני.

אני לא יודע אם זה מספיק. אני מתחיל להרגיש כבלון שיוצא אט אט האוויר. הביטחון נעלם.

למרות שאני לא באותו מקום כפי שהייתי לפני גיוסי ואי אפשר להשוות זאת איכשהו אני מתחיל להישאב חזרה לשם.

בצבא התקדמתי, בצבא למדתי, התפתחתי, הוכחתי דברים.

אך בחיים שבחוץ לא היו שינויים דרמטיים. לא התקדמתי לשום מקום, איכשהו טבעי שאחזור לאותה משבצת גם אם תיאורטית אני "חזק" יותר. אני לא מרגיש מבוסס יותר.

אני יודע שאני אמור להבין שזה לא נכון אבל אני לא מצליח.

זה מתחיל לחלחל פנימה, חוסר הביטחון, לא העצמי, האחר. הכלכלי, כי כבר אין לי הכנסה. והצורך למצוא מקום לגור בו.

ועכשיו זה גרוע יותר, כי מעבר לדירה וכלכלתה, אני צריך גם לימודים, וקופת חולים ואוטובוסים עולים כסף (...?@?@?$#?%$#%$#)

שוק.

נכנסתי אליו. אני המום, אני מדמם, אני מפחד, אני גרוע. אני לא מצליח לנשום.

אני צריך לשוב ולמצוא את המקום הבטוח שלי.

אפילו לכתוב אני לא מצליח, ובזה מעולם לא הייתה לי בעיה.

הבטחתי לעדכן יותר.

יותר לי מאשר לקוראים.

לא עבד הכי טוב.

מצאתי לעצמי זמן וכעת אני בוהה בעריכה, בקטע חדש.

כתמיד אני חושב קודם כל על כותרת, ורק לאחר מכן שופך את תוכלת נפשי פנימה בתקווה שזו תתאים עצמה לתבנית שכיוונתי אליה.

לא תמיד זה מצליח, ואז אני משחרר לעולם פוסט עם כותרת לקויה, לא מושלמת מבחינתי אך כבררת מחדל נוכח חוסר יכולתי להיות חכם יותר מאשר להתאים טקסט לכותרת ולא כותרת טקסט.

ישבתי. בהיתי. אני עדין בוהה. כרגע בכלל אני כותב ישירות תוך כדי חשיבה. תמיד הייתי כזה, אך בדיבור. לא בכתיבה.

שחרור מילים תוך כדי חשיבתם בו זמנית לא תמיד הועילה לי בחיים, אבל תמיד שעשעה אותי.

כך לא בכתיבה. בכתיבה תמיד הייתי מחושב יותר, מנוסח יותר, מריץ את הדברים קצת יותר בגלגלי ראשי. לכן אני אוהב כתיבה.

כעת אני מרגיש סתום.

כשחשבתי על מה לכתוב, וכתמיד יש לי על יותר מידי מאחר ופסקתי לכתוב לעיתים תכופות, חשבתי על כותרת.

על קטע חדש.

החוורתי.

מזמן לא היה לי קטע חדש.

עוד נקודה שמזכירה לי עד כמה אני מרגיש תקוע בחיים.

בצבא, כמעט כבר 5 שנים. ללא רצון, צורך ושאיפה להמשיך. ממתין לגזר דין היציאה, פגות תוקף החוזה.

רווק, כבר שלוש ומשהו שנים. ללא הצלחה בליצור משהו מעבר לחודש שהוא בעל משמעות.

ללא תחביבים.

לא שלא היו לי, פשוט הן נזנחו ונשכחו.

עצרתי. עכשיו אני מנתח. הבאתי את עצמי למצב של חשיבה על חיי, לא עוד פלט חסר תהליך לכתיבה.

אין לי קטע חדש בחיים. אין לי במה להתרכז מלבד שני הנושאים שהעלתי קודם. הצבא, והזוגיות. זה עצוב במקצת. אפילו ממש.

אני צריך למצוא משהו חדש.

לאו דווקא קריירה,

ולאו דווקא זוגיות- למרות כמיהתי הרבה אליה.

משהו שונה. משהו שאין לי כרגע בחיים. משהו שיסיח את דעתי. משהו שיצור לי חיים.

משהו שיעורר, שיטריף, שידליק, שיחזיר לי את הניצוץ בעיניים.

משהו חדש, קטע חדש.

להתעורר.

לא עוד לשוב הביתה בחיפוש אחר דייט ללא המשך,

לא עוד לשוב הביתה רק בשביל לעשות כביסה,

לא עוד לבחור את מי לראות ואת מי לא.

לא עוד הסתובבות כזומבי בין הבחירות הרגילות, הברורות.

לא עוד המחזוריות הזו של חיי.

אני רוצה, צריך, כמהה,

לקטע חדש.