הרבה זמן לא כתבתי כאן.

אם אני לא טועה כמעט וחודשיים.

הרבה עבר עלי, לטוב ולרע.

ולמרות שהיה נדמה לי כי בתקופה האחרונה הכול מתחיל להיות ורוד מלבב ופורח, ואני מצליח לסגל לעצמי חיים, ואפילו טובים,

השבוע הוכיח לי בדיוק ההפך ועד כמה הפער העצום בין מחשבותיי למציאות של חיי לא ניתן לגישור.

אם הייתם שואלים אותי מה הרגשתי שבוע שעבר,

הייתי אומר לכם שאני עליז. מהדברים הקטנים. הצבא לא חנק אותי ולא דימה עצמו לעצם אשר קורעת לי את הגרון אלא התחיל להסתדר קצת, למרות כל הקשיים.

ובזוגיות הייתי מחייך לכם במתיקות.

לאחר שלוש שנים פתאום השיר MIKE של עברי לידר לא דיבר אלי כי הייתי במשהו, סוג של מערכת יחסים.

ובכן, עבר השבוע הזה אשר בו כל הבועות התפוצצו לי בפרצוף כפצצת זרחן המאירה לי את חשכת חיי.

יש לי זמן לכתוב עכשיו, וזה חידוש- לבטח הרגשתם שאני נעלם.

זרקו אותי. בגלל שאני בצבא ולא מגיע מספיק הביתה.

ואם נדבר על הצבא,

אז שאריות חוסנתי נסדק לרסיסים והפך לאבק נישא ברוח.

רבים לא יודעים.

זאת הבנתי כאשר דיברתי עם אחותי הגדולה המאמצת, המנטור של חיי.

פעם, לפני שנים, 2008, ספטמבר ליתר הדיוק,

הייתי חייל פשוט.

חייל פשוט והומו אשר שירת באחד מבסיסי השריון בארץ.

באותה העת נהנתי מזוגיות מלבבת אשר תמכה בי ועזרה לי בכל.

בפיזור דעת מטופש השארתי את הפלאפון במועדון המחלקה כאשר יצאתי לשירותים וכשחזרתי חשתי שמשהו מוזר.

אחד מחיילי המחלקה קרא לי את ההודעות והבין. הוא עשה לי אאוטינג. הפיץ בכלל המחלקה והפלוגה את היותי חובב גברים.

מאותו הרגע עברתי להיות החייל הנחות במחלקה אשר סובל מהשפלות והתעללויות פיזיות מצידם.

מיותר לציין מה ההרגשה.

במיוחד מהעובדה שלא היה לי לאן לברוח כי אותם אנשים היו אתי בחדר. אותם אנשים אשר הדביקו אותי לשמיכה לאחר שניסיתי להתחבא כילד קטן מפניהם.

לא הייתה לי תמיכת מפקדים.

אני זוכר כשפניתי למ"פ שלי וכל מה שהוא עשה זה להגיד שאין מה לעשות.

שם נשברתי.

שם נשבעתי שאני הולך לשנות. לא עוד.

אז יצאתי לקורס קצינים, וזה היה אחד הדברים שהובילו אותי קדימה. החשיבה על החייל הפשוט אשר אף גורם לא דואג לו.

יש לי חייל הומו. סיפרתי זאת כשנכנסתי לתפקיד לפני 4 חודשים לערך. הוא הדבר החשוב ביותר מבחינתי. במיוחד לאור העובדה שהוא עובר בערך את אותו הדבר.

השבוע הודיעו לנו כי לא ניתן להוציא אותו מהיחידה. הערעור על הבקשה נדחה.

לא ידעתי איך לספר לו.

לא יכולתי לעמוד מולו ולהגיד לו שאני מצטער, אבל נכשלתי.

גורמי הת"ש ניסו לעודד אותי, ניסו להסביר.

"זה גורם מלמעלה שהחליט, אתה כתבת מכתב, המ"מ שלו, המג"ד, אתה עשית הכל"

ובכל זאת זה נשלל.

כי "צריך לנסות שוב להסתדר".

לא. אי אפשר. אני יודע שלא. אני יודע ממקור ראשון.

זה מייסר אותי. זה שבר והרס אותי.

אני לא מוכן לקבל לא. גם אם זה אומר שאני אצטרך לנסוע ולהרביץ לרמ"ד כזה או אחר.

לא יקום ולא יהיה, ממש לא. בנוגע לנושא זה אני לא מקבל לא.

אין דבר כזה לא.

אני לא מוכן לקחת תחת אחריותי חייל אשר יכול לקום בוקר אחד וליטול את חייו כי המערכת דפוקה. כי הוא חי בחברה אשר לא מקבלת, בורה מטופשת שלא מתבגרת.

ושוב אמרו לי,

אני עשיתי הכול. אפילו הוא אמר לי.

אז מה.

אז מה שניסיתי. אני עדין נכשלתי.

חייל שלי עובר מסכת התעללויות כמו שאני עברתי, ואני לא מצליח לעשות שום דבר בשביל לעצור זאת.

עובדה זו, המערכת הזו, שלא מבחינה ולא אכפתית היא העובדה שאני מרוקן תוכן.

אין יותר עקרונות.

אין יותר ערכים.

אין יותר דבר.

כל מה שהוביל אותי בחיים,

כל מה שדחף אותי לאורך הקורס קצינים ולאורך חיי כקצין הושמדו.

אני מסתכל על הדרגות ומתבייש.

כועס, זועם, מתוסכל,

המראה מנופץ.

ואני לבד.

אני צריך לשתות הערב למוות.

חודשיים ושבועיים לא כתבתי פה.

לא שלא היה על מה לכתוב, להפך, היה יותר מידי.

יותר מידי תנודות ורעידות, מחשבות ושגעונות, ודבר אבסולוטי אחד.

חוסר זמן.

אז במקום לכתוב, 

לצאת. לשתות. להשתולל, לבזבז, להיעלם, לא להספיק דבר.

חסכים שולטים בחיי.

פחדים. עצבות. דכאונות, אבדון.

חסר אמונה, חסר כיוון בחיים.

אני אבוד.

עם בעיות בריאות שלא מזיזות לאדם, כי זה לא משבית.

לעולם לא יעצרו על מנת לחשב. דבר ועוד דבר ועוד דבר עם ההיסטוריה של המשפחה שלי הופך לפיל.

אבל מתברר שבעיות לב לא משנות הרבה לצבא.

שגיתי. טעיתי.

הייתי צריך לעצור לפני לחשבון נפש, לרדת לעומקם של דברים.

לכתוב פה כי כאן אני מנתח הכי טוב שאפשר.

אבל אין לזה פנאי.

ישבתי מול צג המחשב ולא יכולתי יותר. הוצאתי את הפלאפון ונכנסתי.

למרות חוסר הנוחות, אשפוך את שאריות תוכני. כי ריקני אני וחלול.

אני הולך בחשכה לכיוון שאני לא רוצה, לא יודע למה ובייחוד לאן?

כי זה בטוח לא מוביל לאן שאני רוצה.

אבוד ללא יכולת יציאה מהמבוך הנקרא "צה"ל".

מה עשיתי...

קלישאה מסובכת, בלתי מובנת ומבולבלת.

ישבתי על הבר והברמן שפך בפני את סיפור חייו, חביב ונחמד אבל בשביל קיום הקלישאה הדבר היה אמור להיות הפוך, וזה לא קרה.

לא שתיתי הרבה. לא שתיתי הרבה זמן. לא אכלתי ממש אתמול וכך יצא שאני רווי אלכוהול מכוס קסטיל רוז' וצ'ייסר פייג'.

אבל אני מקדים את המאוחר.

יצאתי, נסעתי, שילמתי, ציפיתי, חיכיתי, הגעתי, הזמנתי, ושקט.

דממה חסרת קסם של יובש המעלה עובש.

אמרו לי להמתין, אז המתנתי. המוזיקה לא הייתה טובה, לא זרמה, במיוחד לא לריקודים.

עברו עוד מספר דקות וראיתי את אחת הבחורות שהכרתי במקום הזה במהלך השהות שלי בו. ניגשתי להגיד שלום ויצאנו החוצה. כולם היו בחוץ. המוני אדם.

הם נכנסו, המקום התמלא ולפתע המוזיקה נפלאה.

קופצנית, מלבבת, מרגשת, מרקידה, עליזה.

חיוכים, חיכוכים, ליטופים, התנגשויות, שתייה,

ואני בצד.

כי באתי לבד. שקול יותר. לא מתרגש יותר מהמקום החדש שגיליתי, כבר רגיל אליו.

הוא כבר לא קסום אלא שגרה.

אני לא אדם שמסתדר עם עצמו לבד בחברה. אני חייב שהחברה תהיה אתי, אתמול היה רענון טרגי לעובדה זו.

ישבתי לבד על הבר, ישבתי לבד בצד,

והמקום המה. להיות מוקף בכל כך הרבה אנשים ולהרגיש הכי בודד שבעולם.

נסגרתי בתוך עצמי וחתמתי עצמי בחיוך מונה ליזה. ניתחתי, חשבתי, שפטתי, העלתי על המוקד.

חשבון נפש לא פשוט.

להיות בעיר לא שלי, ללא חברים ולצפות בכולם מאושרים. לא חכם. כלל לא.

נהנתי מהמוזיקה אז מתחתי זאת עד שיצאתי משם וחזרתי לנסיעה של שעתיים וחצי עד לבית. ניסיתי להיזכר מה גרם לי להגיע לשם בכלל, בחישוב מהיר הכסף שבזבזתי על ההגעה משולש על ההוצאות המקסימאליות שלי על שתייה.

ובעצם, זו הפעם הראשונה שאני יוצא משם ללא מספר או בחור.

איבדתי את הריגוש. הגעתי ממקום אחר.

קלישאה הפוכה, על הברמן. והייתי זקוק לה כפי שהיא הייתה אמורה להיות. להוציא, לספר, לשתף. מה הולך שם. בחברון. כי זה עולם אחר, וכל מה שרציתי זה פורקן שלא הגיע.