מגיחים אל פנים מסעדה כשמעילי הארוך מתנפנף ממנף האוויר של סגירת הדלת.

חתימתה כולאת אותנו בבועה החמה של המזגן.

4 ניצבים אנו בהמתנה למארחת כשבמנד נוסף למעילי אני מישרו.

מבטים נבטים אלינו מהקהל הסעוד, מבטים מהירים, סוקרים.

מתיישבים לשולחן ובמאמץ קוראים את התפריט לאור נרות.

המלצרית מתייצבת לפנינו ומחייכת אלי, מזכירה לי בדיחה נושנה שאמרתי לה בערב לפני.

כשהאוכל מגיע, כשהשיחה קולחת, כשהצחוק נישא באוויר,

זה קורה.

העלאת זיכרונות מן העבר.

בכל זאת, סועדים אתי תאומתיי וחברת ילדות. מעין האחות הנוספת שלנו.

הן זוכרות, הן צוחקות, ואני רק מקשיב.

נזכר, כשמזכירים. מנסה להיזכר בעצמי לפני שמזכירים ולא מצליח.

כך כל הערב.

בהחלט הצלחה, בהחלט מהנה, בהחלט מרענן.

מזמן לא ישבנו ארבעתנו והעלאנו מהאוב כזקנים את קורות חיינו.

סיפור ועוד אחד. מצחיקים, משעשעים וכאלו אשר מגיעים לזמן שהיינו עוד בלולים.

אני לא זוכר.

כשאני מנסה להיזכר בתקופת חטיבת הביניים אני לא זוכר כמעט וכלום. 3 שנים שהן כחלון זמנים ריקני. בעבר חשבתי על כך והגעתי למסקנה שזה בגלל שלא התקדמתי בכלום. באמת שלא התפתחתי נפשית כלל בחטיבה, רק לאחר מכן, שהגעתי לתיכון. אולי זה בגלל הגיל, תמיד הייתי צעיר, אבל זה לא מבטל את בזבוז הזמן הזה.

עם זאת מעולם לא חשבתי כלל על העבר ביסודי, ולפניו.

אני יודע שלא הייתה לי ילדות קלה. כלל לא.

אני ילד מוכה שאת רוב ימיו בילה ברחובות, לא משנה גשמים או לא גשמים.

מובן לי למה אני מדחיק את זה.

מובן לי למה אני לא שש להיזכר בכך.

מובן לי למה אני לא שש לנהל קשר עם הורי.

מובן לי שאני מצולק נפשית כל כך עמוקות שלעולם לא אוכל להתגבר על כך, לא משנה כמה התקדמתי מאז.

לא מובן לי למה אני לא זוכר את האושר. אפילו המועט שהיה.

האם התקופות הטובות היו כה קצרות שפשוט איכשהו בתת מודע החלטתי לשכוח הכל בשביל שאוכל לחיות?

הרי ניסיתי להתאבד, ניסיתי לזעוק, ניסיתי לשנות,

וכל מה שקיבלתי כתשובה מאמי היא האימרה "במקום לנסות להתאבד פשוט תעשה את זה כבר!"

תיבת פנדורה נפתחה עכשיו והבזקים רצים בראשי.

הסיבה שבגללה בחרתי לשלול מאמי את השיתוף בחיי; שיחת טלפון ממנו, הבחור הראשון שהתאהבתי בו. הפעם הראשונה שאני מעיז להגיד לו זאת, במועקה וכאב. הפעם הראשונה שאני מוציא זאת מפי והופך את המחשבות למציאות. אני מאוהב בבן.

שקט סטטי מהצד השני ואז אני שומע אותה אומרת לאחותי להיות בשקט. דרך הטלפון.

חור שחור נפער בי וניתקתי את השיחה. לא יכולתי לנשום. השיחה הכי חשובה ואינטימית שהייתה לי מעולם,

והיא ציטטה לה.

הסיבה שבגללה בחרתי לשלול מאבי את השיתוף בחיי; אני שב אחרי הסתובבות של 4 שעות ברחובות כשאני בקצר וגשום בחוץ.מסתכל על הסימנים הכחולים בזרועי ורועד מקור. מצלצל בפעמון הבית בתקווה שיכניסו אותי לאחר שאמי השליחה אותי החוצה.

מצלצל ומצלצל, ללא מענה.

לאחר זמן מה שאני לא מפסיק לצלצל אבי פותח את הדלת. רואה אותי ואומר לי שאני עושה כאב ראש.

אני מצלצל פעם נוספת כהתרסה על כך שהוא לא עושה כלום על כך שאמי זרקה אותי, בכל זאת, הוא אבי. הוא טורק את הדלת בפני ושב לאחר רגע ובידו כוס מים.

הוא שופך עלי אותה וטורק שוב את הדלת.

מעולם לא חשתי כזו השפלה.

וגם כשהזמן התקדם והוא לקח צעד אחורה לעומת אמי, עדין לא אוכל לסלוח לו. בגללו לעולם לא אוכל להסתכל במראה ולאהוב את עצמי. הוא זה שלימד אותי שלעולם לא יאהבו אותי בגלל שאני שמן.

הוא חזר על המנטרה הזו במשך שנים. קרא לי חבית שומן.

גרם לי לשנוא את עצמי. עיוות לי המציאות. לעולם לא אהיה יפה. לעולם לא אהיה יפה מספיק.

ובשל זאת, לעולם לא אהיה אהוב.

יש לי בחילה.

בכלל לא רציתי לכתוב על זה. בכלל לא רציתי להיזכר בזה.

אסור לי לאכול.

והנה זה קרה.

אין לי איפה לגור.

ואין לי כסף לשכור דירה.

ואני בקבע שבוע כך שלצבא כבר לא אכפת.

הוא לא עשה שום דבר רע.

להפך.

הוא עשה הכל על מנת שזה לא ימות. הוא השתנה.

הוא קיבל ביקורת, הסיק מסקנות, הוציא תוכניות לפועל וביצע אותן.

אני.

אני הוא הפגם.

אני זה שחיפש אחרי משהו שחסר. אותו משהו שנתן לי הרגשה רעה, אותה הרגשה שלא נתנה לי מנוח.

אותה אחת שאמרה לי עמוק בלב שזה צריך להיות אחרת. שאני זקוק למשהו שונה.

ולא הבנתי אותה.

לא הבנתי את עצמי.

ואני, אני ניסיתי להיות אתו כל כך מושלם שלא הצלחתי להעלות על דעתי שזה אני.

אבל זה כן.

אני השתנתי ולא שמתי לב.

אני האשמתי אותו בכך שרע לי בלי לחשוב בכלל מה באמת המקור לכל הרגשות הללו.

אז זה הזמן. והתקופה. ואני.

כי עכשיו,

אחרי שנתיים וכמעט שלושה חודשים אני זקוק, רוצה וצריך משהו אחר. שונה.

הרצונות והציפיות שלי מבן זוגי גדלו בלי שאף אחד מאתנו שם לב.

שום דבר לא השתנה יותר מדי במערכת היחסים שלנו. היא, כשלעצמה, נשארה כמו שהיא.

אבל זה כבר לא מתאים לי. עד כמה שרע לי לומר זאת.

כי אני כבר לא יכול למלא את עצמי באושר ואני לא יכול להיות היצור הכי עליז בעולם. מנת האהבה הקבועה שקיבלתי כבר לא ממלאת את הצלחת.

אני לא בטוח שהוא מבין.

אני לא בטוח שאני מבין.

אבל פגעתי בו, בטיפשותי המעושה ל'לא לפגוע בו'.

ויצאתי הכי קלישאי שיש. "זה לא אתה, זה אני".

ובדרך הכי נוראה שיש.

ואני לא רוצה.

אני לא רוצה שהוא ירגיש רע. אני לא רוצה שהוא יאשים את עצמו. אני לא רוצה שהוא יקמול.

וזו חשיבה כל כך... נאיבית.

כי זה יקרה. ברור שזה יקרה.

כי אני חתיכת אגואיסט לא מתחשב שאין בו שום רצון לעשות טוב לאחרים.

טוב, לא. לא נכון.

אני פשוט...

כן אגואיסט. אני כן חושב על עצמי. אני רוצה רוצה למלא את עצמי מחדש.

אני כן רוצה מערכת יחסים שממלאת אותי, כמו שהייתה לי.

המגבלות שהיו בזאת פשוט... הכריעו אותי.

זה לא הוא.

זה אני.

אני והמצב.

או רק אני. אני ותפישת עולמי. החדשה מתברר.

אני חושב עלי. אני לא יכול להיות אתו רק כי הוא חשוב לי ואני לא רוצה לפגוע בו. זה לא יהיה פייר כלפיו.

ובכל זאת,

רצחתי אותו.