נאיביות.
מעולם לא הייתי צריך לעמוד מול כל האידיאולוגיה שלי, מול מערכת המוסר שלי,
ולראותה מהווה חומה כחומת ברלין למה שאני רוצה.
לשקול את האופציה להרוס את אותה החומה ולתת לעצמי את מה שאני רוצה, את מה שאני כמה לו ותוך
כדי להרוס את מה שמרכיב אותי,
או לעמוד איתן מול מה שבחרתי כ'נכון' ו'לא נכון' ותוך כדי לקמול.
פגשתי מישהו. לפני כמעט חודשיים.
הוא היה פרוד ואני הייתי בחור משוחרר שהחליט שכעת הגיע הזמן למצוא זוגיות, ללא מגבלות.
הוא היה מושלם. הוא עדין מושלם.
הוא מושך אותי, הוא מצחיק אותי, הוא מאתגר אותי. הוא בישל לי, הוא חיבק אותי, הוא עטף
אותי.
התזמון לא היה נכון.
הוא חזר לאקס שלו. הוא חזר לזוגיות.
ואנו...
אנו המשכנו להיות בקשר. בתמימות שהכל יהיה בסדר ונוכל להישאר חברים למרות זאת.
הרי אנו עם אותו הראש ונהנים יחד, אז למה לא?
עיוורון.
בזמן שהוא חזר לאקס שלו לא נפגשנו אבל המשכנו לדבר כל יום. כל היום.
אחרי זמן מה נפגשנו שוב, עם חברה שלו. בפעם לאחר מכן זה היה רק שנינו. כשהוא היה קצת בדאון.
שיפרתי לו את המצב רוח. צחקנו, שתינו, רקדנו. כשאני מתעלם.
ובכל פעם, וזה היה קורה אחת ליומיים שלושה, כשהיינו מגיעים לדבר על היחסים בנינו
התעלמתי. שיקרתי.
שיקרתי לו, ובעיקר שיקרתי לעצמי. כי אנחנו יכולים להיות חברים.
אני מתאהב בו. ואני מערער אותו גם.
זה לא נכון. זה לא נכון בכל כך הרבה רבדים שאני אפילו לא יכול לתאר לכם.
האישיות שעיצבתי לעצמי לאורך השנים היא טוהרת הזוגיות. אסור בתכלית האיסור להיכנס למשהו
כזה באמצע. זה הדבר האולטימטיבי שיכול לקרות לאדם.
תמיד אמרתי לעצמי שבגידות זה משהו שאסור לעבור עליו, אסור לסלוח עליו.
מחשבה נאיבית וילדותית וכעת כשאני כמעט בן 25 אני מבין עד כמה.
עד כמה החיים מסובכים מכך, עד כמה אין באמת דבר כזה שחור ולבן ועד כמה נמתח התחום
האפור, עד כמה האדם מוכן לשקר לסביבה ואליו.
אנחנו לא נאיבים. אנחנו שקרנים. מנסים לערפל את המציאות בנינו.
כואב לי וקשה. כל כך קשה לי לחשוב על זה.
לראות אותו, החלום שלי בנוגע לבחור, עם כל מה שרציתי אי פעם בגוף גשמי מולי, ולדעת,
בוודאות מוחלטת ובלתי ניתנת לערעור כי גם הוא נמשך אלי, אבל הוא לא שלי.
כי הוא בזוגיות משלו.
נפלטה לו אמרה שלא יוצאת לי מהראש, "אם זה היה קצת בזמן אחר, אם לא הייתי בסיטואציה
הזו... אתה יודע שאנחנו היינו ביחד, נכון?"
ניסיתי. ניסינו. להיות בקשר אפלטוני. וכאב צף בכל פעם שאני רואה אותו. בכל פעם שאני חושב
עליו.
סכין שממשיכה להסתובב לה בלבי.
כעת אנו שוב דנים בנושא, כשמרוב פעמים אנו יודעים שאנו משקרים לעצמנו.
הפעם אנו לא מנסים לברוח. הפעם אנו מנסים לפתור.
והפתרון ברור.
לנתק כל קשר.
אני לא מסוגל. אני לא רוצה.
עם כל הכאב בידיעה שהוא לא שלי, הכאב שהוא לא יהיה בחיי רב יותר.
אני לא רוצה.
הלילה אבכה. הלילה אבכה כמו ששנים לא בכיתי.
הלילה אלך לישון בידיעה שמחר בבוקר כבר לא נוכל להסתמס. לעולם.
אאבד את החלום הגשמי שלי, ולעולם לא אמצא מישהו כמותו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy