בכל פעם להתחיל עם נושא אחר בניסיון מחשבתי שלמזג, ללא הצלחה, ומחיקה בתקווה שהשורה הבאה שאכתוב תהיה מלאת השראה ותזין את הפוסט.

תריץ את אצבעותיי כפי שאני אוהב לאורך המקלדת בהקלדה מהירה עם תקתוקים קלים. לראות את תנועת ידי כשהצג מעלי מתמלא באותיות, מילים, פסקאות וקטעים שלמים.

רצים במהירות הקריאה, לחוש על מהירות ההקלדה מעט גאווה ולחשוב עד כמה נפלא אם הייתי כותב משהו לאנשהו כי הדבר היה נותן לי יתון מסוים. אבל אני לא כותב, אלא לפה בלבד.

אני מבודד כרגע. מצחיקה אותי ההחשיבה שהביאה אותי לפה. איכשהו אני כן מצליח להכניס תמונה כלשהי לכתובים מחיי. אני מבודד כפי שדורשים מסופרים לעיתים,

מאנשים כותבים, מאלו אשר זקוקים להשראה, למוזה, ויוצאים מהסביבה הטבעית והמוכרת שלהם על מנת לגרות את שכלם.

שכלי מגורה כעת, ואני שמח. מזמן לא ביקרה אותי בכזו חינניות מוזה אשר הדריכה את ריצת אצבעותיי על המקלדת. ובכל זאת, לא לכך התכוונתי שהגעתי לכאן.

אני מבודד מאחר ואני נמצא ביישוב מרוחק מכל... צילוויזיציה שאינה של בני דודנו החביבים. חברה טובה, שאני לא מתבייש ואף גאה להכריז זאת, אשר מתפקדת בעיני כמנטור שלי, הציעה לי להגיע לביתה לשמור עליו שבוע מאחר והיא יוצאת לחופשה עם בעלה.

אני משוחרר שלושה שבועות, ולא באמת מצליח למצוא את עצמי. העובדה שאני לא מרגיש בנח, וכלל לא חש בבית כבית תרמה להחלטה.

אני לא מצליח לחשוב ישר כשאני בבית, אני יותר מידי עסוק בלברוח ממנו אבל מהקצת שכן הצלחתי לחשוב הבנתי דברים נורא פשוטים וקטנים.

אני טוב במסגרות. בגלל זה אהבתי את הצבא. אני אוהב מסגרות ושיש לי לאן לשאוף. אני אוהב שדורשים ממני דברים ומצפים שאתקדם. אך לא כשזה מגיע מהמשפחה, וממני. הדבר נראה לי כתרמית, כזיוף, כשקר ועל כן קל לי להתעלם, ואף להתנגד בכוונה.

כן, יש לי תוכניות. ידעתי אותן עוד לפני שהשתחררתי אבל כעת... כשזה יוצא לפועל... אני לא מצליח לעמוד בדברים הקטנים, במסגרת הקטנה והנורא גמישה שאני בניתי לעצמי, ואולי זו הסיבה. כל עוד זו לא מסגרת חיצונית שהיא לא אני, אני לא יודע אם אצליח להחזיק את עצמי בסביבה שאני נמצא בה.

המשימה נורא פשוטה, רישיון. כי אין לי. לפני הצבא לא היה לי כסף, בזמן הצבא לא היה לי זמן וכעת כשיש לי את שניהם, ואפילו יותר מידי זמן, זה משגע אותי. אני יותר מידי עסוק בלברוח מהבית ותוך כדי אני בורח מהמסגרת והמהמשימה הנורא פשוטה שהצבתי לעצמי.

אני מתרץ זאת כשבוע חופש, התנתקות, מהבית, מהסביבה, מהפיתויים לברוח.

לשבת מבודד עם שלושה חתולים וכלבה וללמוד לפסיכומטרי ולתיאוריה.

הגעתי אתמול ועדין לא התחלתי כלום. המשכתי לברוח, ומצאתי עוד תירוץ. סרטים גאים משבוע הגאווה שהיה כשהייתי בצבא ולא צפיתי בהם, שמורים ומוקלטים. התחלתי לראות כמרתון למרות שאין הקשר בין אחד לשני.

צחקתי, התפלאתי, התעצבתי, התרגשתי, נחנקתי, החנקתי דמעות, עצרתי זליגות, ובכל זאת, בכיתי. וכשאני כותב בכיתי אני תמיד מתכוון לרצון לבכות, לעיתים נדירות הן באמת יוצאות, הדמעות. הפעם הן יצאו. אני מניח שזו הצפת רגשות ששברה את כל הסכרים.

אני חש צורך לשבת בצד בחושך ולדמוע, כשאני לא יודע אם מותר לי.

לא קרה לי שהלכתי ברחוב והרביצו לי, כמו באחד הסרטים. גם לא קרה לי שהמשפחה שלי נפתחה באושר ושמחה כפי שקרה באחד הסרטים האחרים.

אני לא חש אהדה כשאני בבית, גם ללא הצורך בהעדפה המינית שלי, וחבל לי על זה. אני לא צריך לחיות בסרט, אבל רק קצת כמו שאר האנשים שאני מכיר, עם ההורים שלהם. אך אלו החיים ועם זה אתמודד. לחלוטין זה משפיע על הרצון שלי להקים משפחה בעצמה, אבל זה רחוק.

כל מה שנותר בי לאחר המרתון, הצחוק והבכי זה הצורך החזק והבסיסי מכל,

לחוש אהוב. על ידי בן זוג.

הגעגוע לתחושה הזו שיש על מי להישען, על מי לשים את הראש, עם מי להנות מהצחוקים הקטנים שלי החיים והכי מכל ואולי בעיקר לראות סרטים יחד. לחוות זאת, כי זה מזמן לא היה.

אני לא בצבא יותר. לא יצטרכו לחכות לי שבועיים עד שאחזור. אני יכול עכשיו לקיים קשר. אני יכול לקיים מערכת יחסים.

אני יכול להקים לי רשת ביטחון שתעטוף אותי ותגן עלי בזמן קשים, שתבין, תנחם, תאהב.

אהבה. זה הבסיס המשותף לכל הסרטים שראיתי. אהבה על שלל צורותיה ודרכיה. לעזאזל איתה.

אני מרגיש בחסרונה יותר מידי חזק.

כשאני שזוף ומעט שרוף,

כשלחיי צבועות באדום של צריבה, התיישבתי בסלון בשישי בערב.

מעין ארוחת ערב מאולתרת. אנו לא משפחה של טקסים וארוחות.

ישבו הוריי, אחותי ואני.

ארוחה קלה לפני שאני יוצא.

בדרך כלל גם אליה אני לא מגיע. אני לא מבלה עם משפחתי יותר מדי. אני לא רוצה.

כשאני בבית אני תמיד יוצא.

מזמן הפסקתי לאכול אתם סביב אותו שולחן.

הטלויזיה דלקה ברקע, והחדשות החלו.

לא ייחסתי לכך חשיבות מרובה, לא היה משהו מעניין.

עד שהגיעו לדבר על המצעד.

שם נשמתי נעתקה.

הראו תמונות. וזכרתי את שנה שעברה. גם אז זה היה כך.

לבי התמלא תקווה שגם הפעם המצלמה לא תפסה אותי.

אין יותר מביך מלשבת עם המשפחה כשאתה מופיע במצעד הגאווה ללא הרצון לשתף אותם בחייך.

לא הופעתי. כשסיימו לדון במצעד בחדשות שבתי לנשום.

אבא שלי העלה הערה, "מדהים עד כמה המדינה שלנו נאורה בנוגע להומואים בעוד היא כה קשה עם הדת".

הרגשתי, כמו כבר הרבה מאוד זמן, שאבי מנסה לתקשר אתי. גם אם זה ברמזים.

גם אם זה שהוא בא לפני שנתיים ושאל אותי.

אני לא רוצה לתקשר אתו.

אני לא רוצה לתקשר עם אף אחד.

אני רוצה שקט.

אני רוצה שיניחו לי.

הם לא שמים לב שלאט לאט אני נעלם מהמשפחה? הרי אפילו לאכול הפסקתי בבית.

איבדתי את האמון בבנים.

אני לא רוצה למצוא עצמי שוכב אתם. זה כבר לא מעניין. זה לא מספק אותי.

עוד לא מצאתי את האחד שיתן לי ההרגשה שיש משהו מעבר,

וגם יוכיח זאת.

אני מדוכדך.

וזה לגיטימי.

זו הירידה האפלה אחרי עלייה כה חדה.

קורה לכולם.

הפסגה זו נקודה שרק יורדים ממנה.

מילא.

אני עוד צעיר, כך אומרים.

אני נאה, כך אומרים.

אני חכם, כך אומרים.

יש לי פוטנציאל.

אולי עוד יהיה משהו. מתישהו. איכשהו.

שגם יחזיק.

כששמעתי שסבי ז"ל נפטר כמעט ולא הודעתי לאדם.

לא הייתה לזה משמעות בזמנו, לא רציתי מעמסה של אנשים אשר יצורו עלי בשאלות של "איך אתה מרגיש? אתה בסדר?" כי אני בעצמי לא ידעתי.

הראשונה שסיפרתי לה הייתה ידידה שלא ראיתי הרבה זמן.

קבענו להיפגש באותו שישי בבוקר, ואיכשהו חשתי צורך לנסוע ולנחם את סבתי ואבי כשהיא בהעדפה פחותה יותר, ועל כן הייתי צריך להודיע לה על הביטול.

באותו אח"צ היא החליטה לנסוע אלי למרות שהיא כלל לא קרובה אלי.

שמחתי שהיא באה. היא ניתקה אותי מהבית ומן ההרגשות שבו והחזירה אותי לזמנים אשר הייתי סטודנט חייכני ומקפץ עם זקנקן ושיער ארוך אשר בילה את ימיו בת"א בהתרוצצויות חסרות פואנטה.

בשיחה שלנו, שלא פסקה גם לאחר 3 שעות, הגענו בנינו למסקנה ברורה בנוגע למשפחתנו.

תמיד טענתי (והדבר הוכח אינספור פעמים) שלאף אחד לא אכפת מה הולך בבית כשהדשא ירוק בחוץ.

אמי תמיד נראתה בעיני חברי כמושא הערצה, כאם תומכת. משפחתי שלי "בורכה" בה.

אנשים אהבו את הורי כמו שאני אהבתי את הוריהם.

הם לא היו חשופים לעיוותים, כפי שאני לא הייתי חשוף לעיוותים במשפחתם שלהם, אם היו.

קיים פער אדיר ביחסים הפנימיים של משפחתי לבין היחסים החיצוניים.

פעם חשבתי שאמי צבועה כלפי החברה.

עכשיו אני חכם יותר.

היא לא.

את אותו הדבר אפשר להגיד עלי, גם אני יכול להצטייר כצבוע אל מול משפחתי.

כלפיה אני כבר לא נחמד, לא אוהב, לא רחום (יותר מדי).

זה ההקשר. זו המועקה והכובד של התפתחות הדברים, היחסים.

הקשר שלי שונה כלפי משפחתי כשמשווים אותו כלפי אנשים חיצוניים.

אני יותר קשה אתם, אני פחות אוהב, אני כלל לא משקיע, אני לא סופר, אני "שורף" אותם.

אני פגוע מהם ולא רוצה לחדש, לא רוצה לתקן, לא רוצה מהם כלום.

הכל נע על גבי דעות קדומות, על ההיסטוריה, על הצלקות מהגדילה שלי.

כך שאם אצטרך אי פעם התייעצות כלשהי, אם אצטרך עזרה, להם לעולם לא אפנה אלא אם כן זה יקרה כשאני משוחד מראש בדעה שאני לא אתייחס לאותה התייעצות.

קצת עצוב, הרבה עצוב, המון עצוב, אני חי עם זה. בחרתי בזה.

לאחר נפילת אסימון זה נפל לי היום אסימון נוסף. סביבות השעה 16:30.

דיברתי עם קאלי.

אתה אני מתייעץ.

אתה אני מדבר על הכל.

היא הייתה אחת מאותם בודדים שסיפרתי להם על מות סבי.

היא הייתה אחת מאותם בודדים ששיתפתי אותם שנחת 15 מטר ממני גראד ומה התחושות שלי בנוגע לכך.

היא גדולה ממני ב5 בערך.

היא עוסקת במה שאני רוצה לעסוק כשאגדל (מתברר שגיל 23 זה צעיר).

אני מרגיש בנח אתה, אני סוג של מעריץ אותה.

ויותר מכל העובדה שהרגשות הדדיים ולעיתים אני גם אומר לה איזה משהו חכם כזה או אחר, מרהיבה.

היא כמו האחות הגדולה שמעולם לא הייתה לי.

עד כה לא הצלחתי להגדיר איך אני מרגיש כלפיה. היא מעבר לחברה.

היא מחוייבת, היא אוהבת, היא מרתקת.

אין לי קשר מעין זה עם אחיותיי, אבל לפי איך שאני רואה אצל אנשים אחרים כך זה אמור להיות.

ואם לא, כך אני מרגיש שזה אמור להיות.

אז...

תודה לך.