זה קרה, לבסוף.

אחרי מעל לחמש שנים השתחררתי מצה"ל.

עד הנפקת חוגר המילואים אנשים לא האמינו, והאמת שגם אני לא בלב שלם.

רציתי להשתחרר כי חשתי תקוע וחוסר סיפוק.

אבל כעת...

כעת אני חושש. אולי אחרים ראו את מה שאני בחרתי לא לראות. אולי הם צדקו לחלוטין?

כן, אהבתי את הצבא. יש שיגידו שהמערכת התאימה לי, ואני לא אבטל הערה זו. באמת שחשתי בנח בה. אבל אולי זה הביטחון, הביטחון שהיא נתנה לי כשלא היה לי משהו אחר.

מי שמכיר אותי שנים, מי שהכיר אותי לפני הצבא, יודע. אין דומה בין הדמויות. התפתחתי, גדלתי, והגעתי למקומות אחרים שאני בספק רב הייתי מצליח להגיע ללא הצבא.

שכבתי במיטה.

יש לי מטרות. יש לי יעדים. לטווח הארוך, והקצר כאחד.

למרות שהקצר הוא ממש קצר, לצורך העניין אין לי ממש מה לעשות ביום שני.

אני לא יודע אם זה מספיק. אני מתחיל להרגיש כבלון שיוצא אט אט האוויר. הביטחון נעלם.

למרות שאני לא באותו מקום כפי שהייתי לפני גיוסי ואי אפשר להשוות זאת איכשהו אני מתחיל להישאב חזרה לשם.

בצבא התקדמתי, בצבא למדתי, התפתחתי, הוכחתי דברים.

אך בחיים שבחוץ לא היו שינויים דרמטיים. לא התקדמתי לשום מקום, איכשהו טבעי שאחזור לאותה משבצת גם אם תיאורטית אני "חזק" יותר. אני לא מרגיש מבוסס יותר.

אני יודע שאני אמור להבין שזה לא נכון אבל אני לא מצליח.

זה מתחיל לחלחל פנימה, חוסר הביטחון, לא העצמי, האחר. הכלכלי, כי כבר אין לי הכנסה. והצורך למצוא מקום לגור בו.

ועכשיו זה גרוע יותר, כי מעבר לדירה וכלכלתה, אני צריך גם לימודים, וקופת חולים ואוטובוסים עולים כסף (...?@?@?$#?%$#%$#)

שוק.

נכנסתי אליו. אני המום, אני מדמם, אני מפחד, אני גרוע. אני לא מצליח לנשום.

אני צריך לשוב ולמצוא את המקום הבטוח שלי.

אפילו לכתוב אני לא מצליח, ובזה מעולם לא הייתה לי בעיה.

משב רוח מסתלסל בין רגליי ועולה מעלה, חולף על צווארי, בין אוזניי ואף
חודר לגופי דרך אפי.

לא עוד אוויר חרוך ויבש אלא קצת לחות.

נושם עמוקות וצופה מטה. רואה את המורדות, הצוקים, הירוק, הצהוב ושם
למטה- הרחק למטה, שדות. שורות על שורות של מרבדים מרובעים, עגולים, משולשים בשלל
גוונים.

ממול, הרחק, מעבר לעמק, בקו הרכס הבא, השמש שוקעת וצובעת את השמיים בערבוב
של כתום וסגול.

אף אינסטגרם לא יכולה לכך.

נשימה נוספת, אנחה. מביט מטה לרגליי ורואה את עובי האבק שמכסה את
נעליי. נראה כי החול והאבק נכנסו לכל מקום, גם לתוך הבד. המדים קשים. מזיז את
הווסט וחש את גבי נשרט כהעברת נייר זכוכית עליו. מסדר את הנשק לתנוחה נוחה יותר
ומזיז מעט את הרשת הנחה על הקסדה ומסתירה קצת את הנוף.

נוף יפה, יפייפה, פסטורלי,
ירוק, שקט. אוויר לנשמה.

חושב על המקלחת שצריכה להגיע, על השטיפות, על המדים שאין לי להחליף.
על הימים שהיו ועברו ואלו שיבואו. צופה בנוף, ונושם.

דמעה מתחילה לזלוג. עומד שם רועד מול העמק המרהיב ולוקח נשימה עמוקה.

אז לא. אני לא יוצא היום הביתה. אצא מחר. הלילה אני תקוע בין ישראל
למדינה שכנה. הלילה אני לא במדינה. הלילה אני נשאר בצבא. הלילה אני נשאר מנותק
מהחיים, ממה שנשאר מהם. הלילה אני ממשיך להיות לעזר.

לאחר
שקיעת החמה, כשהחשכה ירדה הובלתי את שיירת הרק"מ לאחד הבסיסים הקרובים. חזרנו
לישראל, חצינו כפר שלנו לא שלנו. נכנסנו לבסיס הזר והמתנו. פיצוצים. רבים, חזקים,
מורטי עצבים.

החיילים
מסתכלים עלי לתשובות ואילו לי אין מה להגיד. הם מחייכים, עדיין. לוקחים את החיים
בקלילות. נפשות צעירות. אני מקנא בהם.

פיצוץ
נוסף אשר מרעיד את כל העמק והתקרה מתפוררת קצת מעל ראשי. לא משנה. בכל מקרה לא
התקלחתי כבר שבוע.

נשאר שם.
הושארתי שם. ולאף אחד לא אכפת.

ובמעט
הקליטה, ובמעט הסוללה לתת הסברים. להורים, שפחות אכפת לי. לאחיות, שאכפת לי קצת
יותר. לסבתא, שאני מנסה להסביר לה שכך יצא, וזה הצבא ואין מה לעשות.

נכנס
לשירותים, שוטף את ראשי ובוהה במראה. לא. אין לי מה להגיד. אין הסברים. במיוחד לא
לעצמי. לא.

שם, בין
פיצוץ לפיצוץ, נשברתי. אחרי יציאה בשישי הביתה, חזרה במוצאי שבת וסגירת 28 יום אני
לא מצליח להבין למה לאף אחד לא אכפת שאעביר עוד לילה בצבא. למה לאף אחד אין את קצת
ההבנה שזה מהותי היום הנוסף הזה.

הדמעות ירדו בפינה נסתרת מהחיילים כשהרופא התקשר לשאול אותי מה קורה.
כשהוא כבר בבית. אמר לי שהוא לא רוצה שאצא עם הנשק הביתה. אז, כשסיים את דבריו וההבנה חנתה בי, הן ירדו. במרירות מהולת צחקוקים.

לא סגרתי חודש בצבא בגלל עונש. כלל לא. סגרתי מעצמי. התנדבתי. לקחתי
אחריות והבנתי עוד לפני שמישהו אחר הבין. לא רציתי ליצור פער.

זה הפך לבדיחה בעיני המג"ד, אהב לצחוק על כך בישיבות, "אז
רגע. מי סגר שבת שעברה? ואת החג? והשבת הזו? והבאה? וואלה... אולי נצ'פר אותך בעוד
שבת".

וכשביקשתי אפטר בשביל לנשום קצת אחרי 22 יום הוא אמר לי לא. וכשהייתי
צריך לצאת אחרי 28 השאירו אותי רחוק מכל דבר שהוא לא הצבא, כשהם שמחים ומאושרים בבתיהם.

ומחר,
מחר אני חוזר לשם. אחרי יום וחצי בבית. ואני לא מבין למה. ואני יודע שלא משנה כמה
אני אשקיע ואתרום לאף אחד זה לא יזיז, ויתרה מכך- יראו בזאת חובה ולא משהו שבחרתי
לעשות. ירמסו עוד קצת את הזכויות המעטות שלי, כי אני קצין. ולא סתם קצין, עוד חודשיים סרן.

אין צורך
לצלם אנוש. אין צורך שאהיה. יש צורך שהעבודה תתבצע בצורה הטובה ביותר, לא משנה מה
קורה בדרך.

לא אשקר
ואגיד שאין לי מחשבות אובדניות.

לא אשקר
ואגיד שלא מבינים. לפחות הקצינים הצעירים.  גיליתי שחלק מהקצינים מבצעים עלי
מעקב וכשלא רואים אותי מתחילים לחפש כאילו ימצאו את הגופה שלי עם כדור בראש.

אבל זה
לא עוזר כשהמפקדים לא מבינים. לא רוצים. לא אכפתיים. כי העבודה מתבצעת. ומה זה לא
לצאת הביתה חודש? זה לא קשה, הם כבר עשו את זה פעם.

החיבור.
חיבור הנקודות רק אני עושה. כפי שמנסים ללמד אותנו הצעירים בהערכות מצב, יש לחבר
את התמונה הכוללת ולא לראות כל אירוע כדבר פרטני.

אז למה
שזה קשור לאדם הם לא עושים זאת?

להגיע מוקדם, ולא רק בגלל שצריך. למצוא את הדרך בין מבוכי האבנים ולעמוד מול זו שלך אשר אליה נשלחת.
לשאוף, ולשחרר לאט את האוויר מהריאות. לאמוד את המעמד, להשוות בין השנים, הגילאים, הדרגות, ולהגזים ולחשוב מה היה קורה אלו.

אלו אני הייתי הטמון שם ולא הוא.
להסתכל לשמיים ולקוות שבשעות הקרובות יהיה שבב צל אשר יוכל להקל ולו במעט בעמידה.
לאסוף זר פרחים, ושוב, ושוב. לאסוף בקבוקי מים ולרענן אותם כל 5 דקות בשביל להקל על החום.
לגשת, ללחוץ, להזדהות ולנסות לנחם מרחוק.
ובשעה שהקשישים מתעקשים לעמוד למרות שרגליהם עקומות ורועדות,

ליישר הגב, לנפח החזה להרים את היד כניצב, כהמשך הגבה.

להצדיע בדממה מתוחה, רועמת ולנסות לא לנוע נוכח הצמרמורות החולפות בגבי.
בפעם החמישית על מדים, ולעולם לא אסרב לכבוד גדול מעין זה.

יהי זכרם ברוך.