סיימתי לקרוא עכשיו פוסט מרשימת הקבועים שלי. שהיא איננה ממש קבועה מאחר וכבר כמעט והתנתקתי מהמקום הזה.

לא כי אין לי דברים מעניינים בחיים להתלונן עליהם, פשוט... זה צבא.

חזרתי מותש היום הביתה. אני לא יודע למה אבל פשוט באמצע העבודה שמרתי את מה שעבדתי עליו, לקחתי את התיק ונסעתי.

זה לא טוב, אבל אני חייב את זה.

השביזות של המקום, של הקצינים, של הכל. החוסר אכפתיות. זה מדכא.

ושוב אני נסחף לצבא. ושוב אני נעלם מפה.

ואני יודע למה.

אין לי קשר. אין לי משהו שקרוב לזה. אפילו חיפושים אני לא מבצע. אני פשוט... חסר מוטיבציה.

אני עדין מחייך, אני עדין יוצא, אני עדין קורן ומצחיק כשצריך.

אבל אני לא מאושר. אני לא זוכר מתי הייתי מאושר לאחרונה. הייתי שמח לקשר זאת לתקופה שהיה לי בן זוג, רחוקה ככל שהיתה,

אבל גם אז לא הייתי. לכן נפרדנו. מעין היגיון כזה.

יש בי ריקנות, והפוסט שקראתי פשוט פער את מה שכיסה אותה.

עוד שביב תקווה שיצא מהארון. והסיפור, נושק לסיפורי.

וגם הוא לא מסוגל לעמוד מול הוריו ולכן הוא כותב.

הוא לעומתי כתב להם.

אני לעומתו, לא יודע מתי זה יקרה- אם בכלל.

הוא דחה, ודחה, ודחה.

ואני דחיתי, ודחיתי, והפכתי את זה לחוסר רלוונטיות כמעט.

כשהיה לי בן זוג, הייתה פואנטה. עכשיו אין. ואני לא מרגיש בנח. אני לא יודע מתי כן, אם בכלל.

אני מתחיל לחשוב שאני כבר לעולם לא אספר להורי.

הרעיון הכללי הוא פשוט להתנדף עם הזמן ולקוות שישכחו אותי ולא יטרידו אותי.

מעין גחמה מטופשת של חוסר רצון לשתף וליצור מעין תלות.

או לחילופין, פחד טהור. כי אני עדיין חושש. ווזו הסיבה שכשאבי שאל אותי, התחמקתי וברחתי ממנו. ואני לא יודע למה.

יש בי תחושה של אירוניה מהולה בעצב כשאני נזכר בעבר ורואה את ההווה.

פעם אני הובלתי, והיום אני מאחור.

כיום כל האלים מחוץ לארון, ואני לא.

נשארתי באותו מקום, והיום הוא בודד וחשוך.

אני כל כך רוצה להתחיל חיים חדשים במקום אחר.

אני כל כך רוצה להיות כמו אותם אצילים אשר אני קורא עליהם.

אני כל כך רוצה להיות לא אני. וזה, זה לעולם לא ישתנה.

"אני זוכר את הפעם הראשונה שניסיתי להתקשר אליך,

'זאת הפעם הראשונה שהתרגשתי כל כך

לא הצלחתי לדבר כשהמזכירה שלך ענתה

לא התבלבלתי, רק פחדתי מעט

סגרתי את הטלפון בנשימה כבדה.'

אני זוכר את הפעם הראשונה שהחלטתי שאתה תהיה שלי, וזה זיכרון כל כך חזק שלעולם הוא לא יישכח ממני.

אני זוכר שכל מה שחשבתי לעצמי זה,

'מתי נתנשק

דיברנו על הלילה

תשוקה גדולה

במסווה של רומנטיקה.'

אני זוכר את היומיים שלאחר מכן. את קביעת האלים, שזירת גורלנו כאגדת קיסוס וקיסוסית.

'זה כתוב בספרים בשירים במפות הכוכבים

מה כולם מחפשים את האושר מקווים.'

את הפעם הראשונה שכתבתי עליך לאחר זאת,

לעמוד בצוק הגבוהה בעולם, להסתכל מעבר לשפה ולא לראות את הסוף. להרגיש את הרוח מנסה לנתק אותי מהרצפה, לנסות לנשום דרך אף צורב מרוב קור, לעצום עיניים, לפרוש ידיים ולקפוץ.

לא לראות, לא להרגיש, לא להריח, לא לשמוע, לא לזעוק- הפה חתום בחיוך.

נפילה אינסופית שמסתיימת במיזוג ידיים.

גדולות, חזקות, חמות, עוטפות, אוהבות.

להרגיש את החום עוטף, לשמוע את קראתי השקטה לשמי, להריח את ריחו, לפוקח את העיניים ולטבוע השלו. לסוף הסונטה הנצחית הזו אני פוצה את פי ואומר את מה שיחתום את הכל: "אני אוהב אותך".'..."

זה העמוד הראשון מספרון שהכנתי לו.

מצאתי אותו בזמן שחיפשתי בספרייה שלי אחר חומרים לקורס הקצינים.

יש לי שתי חיילות שאני לא מתכוון שלא יגיעו יותר ממוכנות להכנה.

הוא היה קבור תחת מדף עמוס. שכחתי אותו.

עוד תזכורת אליו.

ככל שהזמן חולף אני מוצא יותר ויותר דברים שהכנתי לו, אלו שסיימתי, ואלו שלא,

ולא הספקתי למסור לו אותם.

לפיהם אי אפשר מאשר לא לפרש את פשר הפרידה שלנו כמשהו שלא היה מתוכנן.

ואכן, זה כלל לא היה מתוכנן.

אני לא יודע מה אתו ואני מחזיק את עצמי לא לבדוק.

גם עכשיו, הוא התחבר למסנג'ר. אני די בטוח שהוא חסם אותי, כפי שהוא מחק אותי מהפייסבוק.

אבל מעניין אותי.

אני רוצה לדעת מה אתו.

במשך יותר משנתיים הוא היה הנפש הכי יקרה לי.

עכשיו, לפי בקשתו,

אני אפילו לא מעז להתקשר לשאול אותו.

חברי מפחידים אותי בנזק שאני יכול לגרום,

ובכל זאת, פשוט לקום וללכת בלי להסתכל לאחור אני לא מסוגל.

אני כן ממשיך בחיי, בערך.

הייתה לי הארה היום.

מוחי, מבריק ככל שלא יהיה, כאין וכאפס לעומת המלומדים.

אני רוצה ללמוד. אני כמהה ללמוד.

אם עד היום השתעשעתי לי בספרות הפילוסופיה כרגע היא הכניעה אותי. אני טיפש ובור ויש לי כל כך הרבה ללמוד. ואני צריך. וזה כיוון, וזה טוב. כי עד כה לא היה לי.

אני רוצה ללמוד תיאולוגיה ומדע. פילוסופיה והיסטוריה.

אני רוצה להפוך את המח שלי למשהו בעל משמעות, בעל ידע.

לרומם את רוחי מקיומי הגשמי.

כי כאשר אבין את מלוא כוחו של מוחי, אזי אהפך לאל.

אפשר לחשוב שנטרפה עלי דעתי לאור שתי השורות האחרונות שכתבתי,

אבל היא לא. אאורקה לתכליתי.

יקירי הגאונים, האומנים, הפילוסופים, המדענים...

אאמן את מוחי להצטרך לשורותיכם.

מי ייתן וסנטה ינחה את דרכי.

אני שונא את עצמי.

על כך שהתרגלתי לבדידות הזו.

על כך שאני נותן לבדידות הזו לחדור ללבי.

על כך שאני לא נלחם מספיק חזק עליו, כי תמיד אפשר עוד.

על כך שאני מוותר. שאני נותן לו ללכת.

 שאני מסכים לא להיפגש עמו אף על פי שכבר שבועיים לא ראיתי אותו וזה הופך להיות השבוע השלישי.

אני שונא את עצמי.

על כך שאני לא תומך בו לפי ראות עיניו.

על כך שאני נכנס לדיכאון שמזין את עצמו.

על כך שאני אוכל ומשמין.

אני שונא את עצמי כי אני כבר לא מושך. אפילו מוחי הפך לכהה בימים אלו ואיני מסוגל לסובב ראשים.

אני שונא את עצמי כי זה לא נכון. כי את ראשו שלו אני לא מצליח לסובב. את של אחרים אני מצליח.

ואני מנסה רק על מנת לבדוק האם אכן זה פשוט הסטטוס בנינו או שזה כלל העולם כלפי.

אני שונא את עצמי כי הגעתי למצב הזה.

אני שונא את עצמי כי ככל שהזמן עובר ואני לא רואה אותו, לא חש ממנו אהבה, לא חש עניין,

אני נשאב לצבא. משתקע בו ומטביע את יגוני בו.

אני שונא את עצמי כי אני אוהב אותו והאהבה שלנו לא מספקת.

היא לא חזקה מספיק.

היא לא עוצרת את הזמן, היא לא מכפילה את עצמנו על מנת שנוכל להיות בשני מקומות בו זמנית.

היא אפילו לא מספיק חזקה בשביל להוסיף כמה שעות ביממה או לכל הפחות ליצור שדות קליטה במקום שכוח האל אשר אני נמצא בו.

אהבה מקסימה מרהיבה מלבבת.

לא מסוגלת לעזור בכאב. לא מסוגלת לגרש את הגעגוע, לא עוזרת בלילות ללא שינה מדאגה לעצם קיומה.

אני אוהב אותו. אני מאוהב בו. אני מעריץ אותו.

אני מתגעגע, אני כושל.

פעם האהבה הזו הספיקה.

שוב אלי.