יום רביעי, 05:07 בבוקר.

אני מצמיד לשפתיי את כוס התה ונושף על הנוזל כשאני רואה איך אני יוצר גלים המתחזקים ככל שנשיפתי מתחזקת.

מריח את התה ונושם את האדים העולים מעלה.

הוא עדין חם מדי.

 מרים את ראשי וצופה לעבר המזרח, צופה על הגבעה המיוערת שנערכו עליה כל כך הרבה קרבות. מזרחית אלי, כ132 מעלות מכיוון מבטי, ליתר הדיוק, נמצא המאהל של ההשלמה החיילית שלי.

נח מדי לטעמי כשמדובר בשבוע מלחמה. וכן, הוא לחוץ ודורש הרבה מאמץ. גם לפני, גם אחרי, וגם עוד מספר ד' כשכולם יקומו.

חיוך רך מתפשט על פרצופי כשאני נושם את האוויר היותר צלול ונקי מהבסיס המקורי.

שקט.

דגלי החיל מתבדרים ברשרוש קל נוכח משוב רוח מבורך.

כמו סצנה מסרט תקופתי, גם זה הוא השקט שלפני המלחמה.

לוגם לגימה מהתה שהתקרר מעט. המרירות מתפשטת על לשוני ומשודרת למוחי.

תה חזק, מר, ללא סוכר. תה שאליו הורגלתי בתקופה זו, הפרק האחרון של קורס הקצינים שלי.

לאחר 5 ד' צפיתי באחד המפקדים כשזה יוצא מאוהלו ובאדישות מפעיל את האזעקה שכולנו ציפינו לה כל הלילות כשאנו חצי ישנים, בחרדה משולהבת בציפייה מתוחה.

תוך דקה כל המאהל התהפך על תכולתו. תוך מספר דקות לא רב המאהל נשאר כמעט ומרוקן מנפש אדם כששקי השינה עוד חמים, עדות למהירות שבה הוא התרוקן.

נשק, אפוד, קסדה, מפה ומצפן. כולנו נוהרים אל צי הרכבים שלנו. נ.נ. (נושאי נשקים) מתפרקים. התנעה והתפזרות בשטח. שאגות נשמעות ברשתות הקשר. כולם צווחים פקודות.מח"ט, סמח"ט, מג"ד,  מ"פ, חוליות, סגנים.

נשימה עמוקה והשתלבות ברעש המלחמה.

תם.

כמעט.

עוד שנייה.

שבוע וחצי.

12 יום כולל שבתות.

אחרי 7 חודשים.

סגן משנה מצטרף למשפחת הקצונה של החיל.

03:21

אני לא נוהג לעשות זאת.

למען האמת, מעולם לא עשיתי זאת.

מעולם לא כתבתי פוסט כשאני מודע שאני אפרסם אותו רק בעוד יממה לערך. תמיד זה היה באותו הרגע, בלהט ההרגשה, עם התחושה.

רוב הפעמים שדעתי הייתה בהירה וצלולה, כמו עכשיו, העדפתי שלא לכתוב אף על פי זאת. אמרתי לעצמי שאני אכתוב לאחר מכן אבל כאותן מספר הפעמים שזה קרה, כך גם הגעתי למצב שבו אני לא יודע מה לכתוב ברגע של התחלת הכתיבה. לכתוב על מה שחשבתי, מחשבות, עמוקות או רדודות ככל שיהיו, או לכתוב על חיי כפי שסיגלתי לעצמי. לדבר על מה שעובר עלי, לרוב על הדברים המצחיקים.

בין אם המחשבות נצחו לבין ההומור, מעולם זה לא היה מראש.

כעת, אני מאמין שאסור לי לא לכתוב.

לפני מס' שעות לא רב ישבתי מול צג המחשב, לפני שהחלטתי מה ללבוש ליציאה של היום ולאן ללכת. ישבתי כשאני לא יודע מה לעשות, כשאני פשוט בוהה בצג. תהיתי לעצמי למה המחשב שלי לא נותן לי לראות שמגיבים לי לבלוג ובפלאפון אני כן יכול, אך לא התעמקתי בזה. בהיתי כשאני באותה הרגשה מוזרה שאני לא יודע מה המקור שלה.

מסיבה לא ברורה הרמתי משולחן המחשב שלי מרקר וגם ערמת מדבקות, מלבנים כמו אלו שכותבים עליהם את השם במפגש זה או אחר. לא ידעתי מה אני עושה אבל נתתי לתת מודע שלי, או לכוח שהניע אותי, לפעול. לא עצרתי את עצמי. בנחישות ובתזמון מושלם, כאילו הדבר נקבע והיה ידוע מראש, כתבתי מילה.

באנגלית. פשוט, אפילו מאוד.

בשנייה הכול התברר שלי.

זהו זה.

זאת ההרגשה הזו. מזה הכול נובע.

Lost

כל כך פשוט שמעולם לא חשבתי על זה.

תמיד, לכל אורח חיי, הייתה לי נקודה אחת שקרקעה אותי ונתנה לי תחושה טובה.

בין אם זה היה הזמן אצל סבא וסבתא, לבין ההדרכה והפעילות בחוגי סיירות ובין התקופה שקיימתי במחזוריות קבועה את מפגשי עם האלים.

כעת, אין לי דבר כזה. ולא שמתי לב.

מעל פני השטח החיים שלי טובים יותר. אני לא רב עם ההורים שלי כמעט, יש לי חבר מעל שנה, אני במסלול קצונה.

אבל מתחת לפני הדברים חסרה לי הנקודה הזאת, היציבה התמידית.

כי את בויפרנד, אני לא רואה כמו שהייתי רוצה לראות וזה לא קבוע כמו שהיינו רוצים שזה יהיה, למרות שזה נראה כך לפעמים.

אין לי כבר כמעט זמן ללכת לבקר את סבא וסבתא, בדיעבד, כשאני מפרסם כעת את הפוסט אני אחרי שיחה עם סבא. הוא התקשר אלי לשאול אם אני ברוגז אתם כי כבר שלושה שבועות לא הייתי אצלהם.

הזמן תמיד נראה לי לחוץ כל כך. אני תמיד חוזר לצבא בתחושה שלא הספקתי כלום בסוף שבוע זה.

אני כבר לא רואה את האלים כמו שהייתי רואה. זה חסר לי כי הם הפכו למעין אבן יציבה בחיים שלי, אנשים שמילאו אותם, מילאו תפקיד חשוב בשמחה שלי.

ובנוגע לצבא, אני לא רוצה להתחיל בכלל לדבר.

כי עד כמה שמסלול הקצונה שלי מקסים, זה מתסכל באותה מידה.

כי אני לא יכול להרגיש חייל. אני לא יכול להרגיש את הנוחות, אני לא יכול להתמקם. אני זמני. אני סיפוח.

אני אתחיל באמת לשרת, אני אתחיל באמת להרגיש חייל, אני באמת אוכל לנח, רק אחרי שאהיה קצין. וזה קורס של 7-8 חודשים. ויש לי עוד חודש וחצי להגיע אליו. וכבר עברו ארבעה בערך.

ואני סובל שם כמו שמעולם לא סבלתי. ואני עובר שם התעללות כמו שמעולם לא עברתי.

מעולם לא הרגשתי כל כך מנוקר ולא שייך. ובטח שזה לא היה בגלל "דבר טוב".

ומתייחסים אלי כך כי אני לא לרמה שלהם, של החיילים עצמם. כי אנחנו לא באותו מישור. הם באים ממקום אחד ואני מאחר. אני מייצג בעיניהם את הבלתי מושג, כי כמעט ובלתי אפשרי לצאת משם לקצונה כי שמים לך רגליים.

אין לי מקום שם.

אין לי מקום בשום מקום כי אין לי זמן להיות במקום שהוא לא הצבא ולהצליח להשתקע בו.

אני אבוד.

גיליתי שאני נהנה, ואולי אפילו יותר מדי, מעצם העובדה שהבסיס שלי נמצא בלב שומקום.

אני אוהב את המדבר. התגעגעתי אליו, לא ידעתי עד כמה.

פתאום, עכשיו, אני רואה את החיים שלי ביתר פרופורציה. יותר נכון אני רואה עד כמה שגיתי בהם, במהלך השנה וחצי האחרונות. ואולי לא שגיאה אלא יותר דרך חיים שאני לאו דווקא רוצה לדבוק בה.

הפכתי לעירוני מדי. נטשתי את הטבע, מפאת חוסר זמן. השתקעתי יותר מדי בלימודים שלי וכשהם לא היו, השתקעתי בטיפוח חיי החברה שלי. שזה דבר טוב בפני עצמו אך כשחושבים על זה שכעת אני מכיר את ת"א יותר מדי טוב לטעמי, ואם אני אשווה זה יהיה כמעט כמו ההיכרות שלי עם נחל היהודיה, זה לא נותן לי תחושה מרנינה כ"כ.

זה נטישה מוחלטת לדבר שפעם היה המרכז בחיי, וכאילו המסגרות ו"מסלול החיים" השתלט עלי.

כי כעת, הכול כאילו כבר נקבע מראש, ואם אני אכשל אז אני לא אדע מה לעשות עם עצמי.

זה התחיל במכללה, ממשיך לצבא, היציאה לקצונה, הקצונה, הקבע, המשך הקבע, וזו דרך ישרה וברורה שנקבעה ע"י אנשים שהם לאו דווקא אני, ואולי יחד אתי, אך רק מאחר והם חושבים שזה יהיה טוב בשבילי ואני צעיר מדי ובור מדי כדי להבין את הכול ולחשוב אם זה באמת משהו שאני רוצה.

כי איך באמת אני אמור עכשיו לדעת מה יעשה לי טוב ב... 10 השנים הבאות?

ובפעם הראשונה שחזרתי מהבסיס, נסיעה של שלוש וחצי שעות עד ב"ש, אמרתי לעצמי שאני אשן חלק מהזמן, ובחלקו השני אני אלמד לקצונה.

ולשנייה הרמתי את ראשי מהאוגדנים שלי וצפיתי בנוף הנפרש כלפיי. מדבר. מקצה אופק אחד לשני, ללא כל משהו אחר שממלא את הנפח העצום הזה.

ואהבתי את זה, אז אמרתי לעצמי שאני אתן לעצמי 5 ד' מנוחה ואהנה מהנוף. זה נמשך במשך שלוש שעות. לא יכולתי להעתיק את עיני למקום אחר.

וכשכולם מגיעים ומצוברחים בגלל הכלומנקיות של המקום, בשל החול בשל החום בשל הרוחות שמעיפות אבק לכל מקום,

אני מרקד ומקפץ לי. מרים את הראש לשמיים צופה בשמש וקורץ לה.

ויחד עם זאת,

אי אפשר שלא לראות את הצלקות האדירות שהצבא משאיר על השטח.

רוב האדמות חרושות מנסיעת רק"מים וטנקים, תרמילים זרוקים פה ושם, הטבע מושמד.

זה מצער אותי כל פעם מחדש. במיוחד כאשר נוצר מעין טורנדו קטן, מה שקורה כל הזמן, אשר נותן לי את התחושה שאמא אדמה מנסה בכל כוחה למחוק את עקבותיהם של מכונות ההרס שמרסקות את אדמותיה.

וזה לא עוזר. בכלל לא.

אני צריך לחזור לטייל.

אבל אין לי זמן. הכול כ"כ לחוץ. הכול מקובע.

איך קרה שאני הגעתי לחיים האלו?

מעולם לא דמיינתי את עצמי יושב באיזה משרד בראש תאדיר שמגלגל מליונים,

אז למה פתאום אני מתחיל כך?

והסופ"ש הזה במיוחד,

מחזיר אותו לאחור.

כאילו ואומר לי שכל ההשקעה שלי, כל ההקרבה שלי, לא שווה כלום.

ואין לי זמן ואני צריך להספיק כל כך הרבה, לרוץ לפה ולשם ולראות אותה ואותה לדבר אתה ואתו ולבסוף אני חוזר ביום ראשון לנסיעה הארוכה הזו, שנראת כמו נצח, זו שלוקחת לי 7 שעות, כשאני מרגיש שלא הספקתי כלום.

ועושה רשימות לדברים שאני צריך להספיק כשאני חוזר הביתה. אבל אני חוזר רק ב10 בלילה, ושישי זה יום כ"כ קצר כך ששוב אני לא מספיק כלום.

תודה לסנטה שלפחות אני במדבר,

מקום שלפעמים, כשלא מטרטרים אותך, כשאתה לא עובד,

נותן לך קצת מנוחה. קצת שלווה.

אני אוהב את המדבר.