בכל פעם להתחיל עם נושא אחר בניסיון מחשבתי שלמזג, ללא הצלחה, ומחיקה בתקווה שהשורה הבאה שאכתוב תהיה מלאת השראה ותזין את הפוסט.

תריץ את אצבעותיי כפי שאני אוהב לאורך המקלדת בהקלדה מהירה עם תקתוקים קלים. לראות את תנועת ידי כשהצג מעלי מתמלא באותיות, מילים, פסקאות וקטעים שלמים.

רצים במהירות הקריאה, לחוש על מהירות ההקלדה מעט גאווה ולחשוב עד כמה נפלא אם הייתי כותב משהו לאנשהו כי הדבר היה נותן לי יתון מסוים. אבל אני לא כותב, אלא לפה בלבד.

אני מבודד כרגע. מצחיקה אותי ההחשיבה שהביאה אותי לפה. איכשהו אני כן מצליח להכניס תמונה כלשהי לכתובים מחיי. אני מבודד כפי שדורשים מסופרים לעיתים,

מאנשים כותבים, מאלו אשר זקוקים להשראה, למוזה, ויוצאים מהסביבה הטבעית והמוכרת שלהם על מנת לגרות את שכלם.

שכלי מגורה כעת, ואני שמח. מזמן לא ביקרה אותי בכזו חינניות מוזה אשר הדריכה את ריצת אצבעותיי על המקלדת. ובכל זאת, לא לכך התכוונתי שהגעתי לכאן.

אני מבודד מאחר ואני נמצא ביישוב מרוחק מכל... צילוויזיציה שאינה של בני דודנו החביבים. חברה טובה, שאני לא מתבייש ואף גאה להכריז זאת, אשר מתפקדת בעיני כמנטור שלי, הציעה לי להגיע לביתה לשמור עליו שבוע מאחר והיא יוצאת לחופשה עם בעלה.

אני משוחרר שלושה שבועות, ולא באמת מצליח למצוא את עצמי. העובדה שאני לא מרגיש בנח, וכלל לא חש בבית כבית תרמה להחלטה.

אני לא מצליח לחשוב ישר כשאני בבית, אני יותר מידי עסוק בלברוח ממנו אבל מהקצת שכן הצלחתי לחשוב הבנתי דברים נורא פשוטים וקטנים.

אני טוב במסגרות. בגלל זה אהבתי את הצבא. אני אוהב מסגרות ושיש לי לאן לשאוף. אני אוהב שדורשים ממני דברים ומצפים שאתקדם. אך לא כשזה מגיע מהמשפחה, וממני. הדבר נראה לי כתרמית, כזיוף, כשקר ועל כן קל לי להתעלם, ואף להתנגד בכוונה.

כן, יש לי תוכניות. ידעתי אותן עוד לפני שהשתחררתי אבל כעת... כשזה יוצא לפועל... אני לא מצליח לעמוד בדברים הקטנים, במסגרת הקטנה והנורא גמישה שאני בניתי לעצמי, ואולי זו הסיבה. כל עוד זו לא מסגרת חיצונית שהיא לא אני, אני לא יודע אם אצליח להחזיק את עצמי בסביבה שאני נמצא בה.

המשימה נורא פשוטה, רישיון. כי אין לי. לפני הצבא לא היה לי כסף, בזמן הצבא לא היה לי זמן וכעת כשיש לי את שניהם, ואפילו יותר מידי זמן, זה משגע אותי. אני יותר מידי עסוק בלברוח מהבית ותוך כדי אני בורח מהמסגרת והמהמשימה הנורא פשוטה שהצבתי לעצמי.

אני מתרץ זאת כשבוע חופש, התנתקות, מהבית, מהסביבה, מהפיתויים לברוח.

לשבת מבודד עם שלושה חתולים וכלבה וללמוד לפסיכומטרי ולתיאוריה.

הגעתי אתמול ועדין לא התחלתי כלום. המשכתי לברוח, ומצאתי עוד תירוץ. סרטים גאים משבוע הגאווה שהיה כשהייתי בצבא ולא צפיתי בהם, שמורים ומוקלטים. התחלתי לראות כמרתון למרות שאין הקשר בין אחד לשני.

צחקתי, התפלאתי, התעצבתי, התרגשתי, נחנקתי, החנקתי דמעות, עצרתי זליגות, ובכל זאת, בכיתי. וכשאני כותב בכיתי אני תמיד מתכוון לרצון לבכות, לעיתים נדירות הן באמת יוצאות, הדמעות. הפעם הן יצאו. אני מניח שזו הצפת רגשות ששברה את כל הסכרים.

אני חש צורך לשבת בצד בחושך ולדמוע, כשאני לא יודע אם מותר לי.

לא קרה לי שהלכתי ברחוב והרביצו לי, כמו באחד הסרטים. גם לא קרה לי שהמשפחה שלי נפתחה באושר ושמחה כפי שקרה באחד הסרטים האחרים.

אני לא חש אהדה כשאני בבית, גם ללא הצורך בהעדפה המינית שלי, וחבל לי על זה. אני לא צריך לחיות בסרט, אבל רק קצת כמו שאר האנשים שאני מכיר, עם ההורים שלהם. אך אלו החיים ועם זה אתמודד. לחלוטין זה משפיע על הרצון שלי להקים משפחה בעצמה, אבל זה רחוק.

כל מה שנותר בי לאחר המרתון, הצחוק והבכי זה הצורך החזק והבסיסי מכל,

לחוש אהוב. על ידי בן זוג.

הגעגוע לתחושה הזו שיש על מי להישען, על מי לשים את הראש, עם מי להנות מהצחוקים הקטנים שלי החיים והכי מכל ואולי בעיקר לראות סרטים יחד. לחוות זאת, כי זה מזמן לא היה.

אני לא בצבא יותר. לא יצטרכו לחכות לי שבועיים עד שאחזור. אני יכול עכשיו לקיים קשר. אני יכול לקיים מערכת יחסים.

אני יכול להקים לי רשת ביטחון שתעטוף אותי ותגן עלי בזמן קשים, שתבין, תנחם, תאהב.

אהבה. זה הבסיס המשותף לכל הסרטים שראיתי. אהבה על שלל צורותיה ודרכיה. לעזאזל איתה.

אני מרגיש בחסרונה יותר מידי חזק.

הרבה זמן לא כתבתי כאן.

אם אני לא טועה כמעט וחודשיים.

הרבה עבר עלי, לטוב ולרע.

ולמרות שהיה נדמה לי כי בתקופה האחרונה הכול מתחיל להיות ורוד מלבב ופורח, ואני מצליח לסגל לעצמי חיים, ואפילו טובים,

השבוע הוכיח לי בדיוק ההפך ועד כמה הפער העצום בין מחשבותיי למציאות של חיי לא ניתן לגישור.

אם הייתם שואלים אותי מה הרגשתי שבוע שעבר,

הייתי אומר לכם שאני עליז. מהדברים הקטנים. הצבא לא חנק אותי ולא דימה עצמו לעצם אשר קורעת לי את הגרון אלא התחיל להסתדר קצת, למרות כל הקשיים.

ובזוגיות הייתי מחייך לכם במתיקות.

לאחר שלוש שנים פתאום השיר MIKE של עברי לידר לא דיבר אלי כי הייתי במשהו, סוג של מערכת יחסים.

ובכן, עבר השבוע הזה אשר בו כל הבועות התפוצצו לי בפרצוף כפצצת זרחן המאירה לי את חשכת חיי.

יש לי זמן לכתוב עכשיו, וזה חידוש- לבטח הרגשתם שאני נעלם.

זרקו אותי. בגלל שאני בצבא ולא מגיע מספיק הביתה.

ואם נדבר על הצבא,

אז שאריות חוסנתי נסדק לרסיסים והפך לאבק נישא ברוח.

רבים לא יודעים.

זאת הבנתי כאשר דיברתי עם אחותי הגדולה המאמצת, המנטור של חיי.

פעם, לפני שנים, 2008, ספטמבר ליתר הדיוק,

הייתי חייל פשוט.

חייל פשוט והומו אשר שירת באחד מבסיסי השריון בארץ.

באותה העת נהנתי מזוגיות מלבבת אשר תמכה בי ועזרה לי בכל.

בפיזור דעת מטופש השארתי את הפלאפון במועדון המחלקה כאשר יצאתי לשירותים וכשחזרתי חשתי שמשהו מוזר.

אחד מחיילי המחלקה קרא לי את ההודעות והבין. הוא עשה לי אאוטינג. הפיץ בכלל המחלקה והפלוגה את היותי חובב גברים.

מאותו הרגע עברתי להיות החייל הנחות במחלקה אשר סובל מהשפלות והתעללויות פיזיות מצידם.

מיותר לציין מה ההרגשה.

במיוחד מהעובדה שלא היה לי לאן לברוח כי אותם אנשים היו אתי בחדר. אותם אנשים אשר הדביקו אותי לשמיכה לאחר שניסיתי להתחבא כילד קטן מפניהם.

לא הייתה לי תמיכת מפקדים.

אני זוכר כשפניתי למ"פ שלי וכל מה שהוא עשה זה להגיד שאין מה לעשות.

שם נשברתי.

שם נשבעתי שאני הולך לשנות. לא עוד.

אז יצאתי לקורס קצינים, וזה היה אחד הדברים שהובילו אותי קדימה. החשיבה על החייל הפשוט אשר אף גורם לא דואג לו.

יש לי חייל הומו. סיפרתי זאת כשנכנסתי לתפקיד לפני 4 חודשים לערך. הוא הדבר החשוב ביותר מבחינתי. במיוחד לאור העובדה שהוא עובר בערך את אותו הדבר.

השבוע הודיעו לנו כי לא ניתן להוציא אותו מהיחידה. הערעור על הבקשה נדחה.

לא ידעתי איך לספר לו.

לא יכולתי לעמוד מולו ולהגיד לו שאני מצטער, אבל נכשלתי.

גורמי הת"ש ניסו לעודד אותי, ניסו להסביר.

"זה גורם מלמעלה שהחליט, אתה כתבת מכתב, המ"מ שלו, המג"ד, אתה עשית הכל"

ובכל זאת זה נשלל.

כי "צריך לנסות שוב להסתדר".

לא. אי אפשר. אני יודע שלא. אני יודע ממקור ראשון.

זה מייסר אותי. זה שבר והרס אותי.

אני לא מוכן לקבל לא. גם אם זה אומר שאני אצטרך לנסוע ולהרביץ לרמ"ד כזה או אחר.

לא יקום ולא יהיה, ממש לא. בנוגע לנושא זה אני לא מקבל לא.

אין דבר כזה לא.

אני לא מוכן לקחת תחת אחריותי חייל אשר יכול לקום בוקר אחד וליטול את חייו כי המערכת דפוקה. כי הוא חי בחברה אשר לא מקבלת, בורה מטופשת שלא מתבגרת.

ושוב אמרו לי,

אני עשיתי הכול. אפילו הוא אמר לי.

אז מה.

אז מה שניסיתי. אני עדין נכשלתי.

חייל שלי עובר מסכת התעללויות כמו שאני עברתי, ואני לא מצליח לעשות שום דבר בשביל לעצור זאת.

עובדה זו, המערכת הזו, שלא מבחינה ולא אכפתית היא העובדה שאני מרוקן תוכן.

אין יותר עקרונות.

אין יותר ערכים.

אין יותר דבר.

כל מה שהוביל אותי בחיים,

כל מה שדחף אותי לאורך הקורס קצינים ולאורך חיי כקצין הושמדו.

אני מסתכל על הדרגות ומתבייש.

כועס, זועם, מתוסכל,

המראה מנופץ.

ואני לבד.

אני צריך לשתות הערב למוות.

מעולם לא אהבתי לרוץ.

אני מניח שכיום זה שאריות נוספות מעברי, מהתבגרותי, מהעובדה ששנים הייתי ילד שמן.

ילדים שמנים לא רצים.

ילדים שמנים לא רוצים שיראו אותם מנסים לרוץ.

ילדים שמנים לא רוצים שיראו אותם מתנשמים, מתנשפים, מזיעים, רוטטים, רועדים, מתאמצים- ובכל זאת מגיעים אחרונים.

לא.

וויתרתי על הרעיון הכביר הזה של הריצה.

משם ללא לעשות ספורט ואפילו לראות בכך סוג של תועבה הדרך הייתה קצרה.

כיום אנשים תמיד מתפלאים כשאני פוצח בריצה ומנצח אותם. כן, אני מהיר.

אנשים מתפלאים אף יותר כשיש להרים משאות כבדים, ואני עושה זאת בלי להניד עפעף. כן, אני חזק במידה שלא רואים.

אנשים יצרו לעצמם דמות עצלה בכל הנוגע אלי. כזו שלא אוהבת/רוצה לעשות ספורט ולהתפאר בשריריה.

אותה דמות צל, אותה מחשבה, אותה תלבושת,

אני מטפח נאמנה.

לעולם יראו בי חלשלוש.

לעולם יתפלאו לחיוב מכוחי אשר יפעל בשעת הצורך.

עדיף לשמור את האמת אצלי, עדיף להשאיר זאת כגורם הפתעה.

לא.

אני לא אוהב לרוץ. אני עושה זאת לעיתים נדירות ביותר.

אני לא מבין.

אני מבולבל.

אני מסוחרר.

אם זו המחשבה שלי, אם זו האידיאולוגיה שלי,

איך לעזאזל החיים שלי רצים בכזו מהירות?

בחודשיים האחרונים חשתי זאת. אמרתי זאת. כתבתי זאת.

דבר רודף דבר רודף גבר.

לא לנח, לא לשקוט.

לרוץ. למהר. להספיק הכל.

לא היה לי זמן לעצור ולחשוב.

הכל תוך כדי תנועה. החלטות מהירות וחדות.

חלקן טובות, חלקן פחות.

אך ממשיכים קדימה, ממשיכים בריצה.

אין יותר קטעים במוחי, ישנם רק מקטעים, הבזקים.

יתכן וזה יותר מדי ומהר מידי.

לעכל?

לא הגעתי לשלב של לקלוט את כל הדברים.

אני רק רץ.

אץ.

ואני כלל לא אוהב לרוץ.

אני אוהב להיחשב איטי וחכם מאשר מהיר ונמהר.

אז מה קורה פה?