.Fuck, this is hard
,This is not fun

.But I'm addicted 'till the one will come

,Someday he'll come along, the man I love

,And he'll be what I want
.The man I love

יושב לי על המדרגות ללשכה, תחת משרדו של המח"ט.

הגשם לא מפסיק לרדת ואני תוהה לעצמי מה רטוב יותר.

האם זו הרצפה שתחת כיפת השמיים אשר המים מציפים,

האם אלו מדיי ודרגותיי המפרישים מים במגע עליהם,

האם זו האדנית אשר נראית כגיגית מים המטביעה בתוכה את הצמחים אשר אמונה היא לגדלם,

או לחילופין זו בכלל נשמתי אשר טובעת ביגון.

טובעת מהצפה של דמעות אשר לא יורדות, לא יוצאות.

נאגרות בתוכי ולא פורצות את הסכר שיצרתי.

יושב שם ספוג מים בלילה, בחושך.

יושב שם לבד ותוהה על חיי.

שוב בבסיס, שוב בשישי בלילה, שוב בבדידות.

יושב שם ומרגיש את הקור הנכנס לגופי חרף הבל פי החם.

סופח אלי את מה שהעולם נותן לי בתקופה האחרונה וזה הרבה גשמים וקור.

שומע את mike של עברי לידר ומצטער שנתקלתי בו.

כסכין חדה הוא קורע אותי מבפנים ומשאיר את שאריותיי בשק בצורת גופי.

שומע שוב ושוב ומזדהה יותר מדי עם המילים, עם התוכן, עם הייצוגיות שלו.

כאדם חסר יכולת תגובה אני רואה עצמי כבה, נכנס לדיכאון וממשיך כגוויה מהלכת.

השיר הזה... הלילות... הגשמים... הקור... הבדידות...

אני טובע.

לפחות יש לי את הכתיבה, שלעולם לא ימאס לי ממנה.

לאן כולם נעלמו?

ובעצם,

אולי זה אני שנעלמתי.

נעלמתי למערכת שאני כלל לא מבין אותה ובכל זאת אני מתחייב אליה בכל רוחי.

אני סובל בה בגלל המיקום, האנשים, והוויתורים שאני עושה לעצמי בגלל שזה "זמני".

כל כך זמני שבמשך חצי שנה אני הופך ליותר גרוע מכל יצור אחר שאני מכיר. יותר סדיסט מאותו בחור שמתעלל בי נוראות וגורם לי לרצות למות.

מעולם לא הייתי מזוכיסט אבל הנה הוכחתי אחרת.

אני עוצר את עצמי, אני מעלים את עצמי, אני מתעלל בעצמי.

מעלה חיוך ואומר שהכול יהיה בסדר. שוכח כל פעם מחדש מה עברתי בליל אמש במעין תקווה מטופשת שזה לא יחזור על עצמו. וזה חוזר.

אני צועד בנתיב שאולי בכלל לא אעבור אותו והכי נורא שאני בונה את החיים שלי על כך שאני אעבור.

אם אפול, ישמרני סנטה, כבר לא אהיה אני.

הפטריוטיות, ההקרבה, הרצון לעשות כל שביכולתי למען המדינה, האישיות שכרגע נמצאת בתוכי,

תכלה כלא הייתה.

ובמקום להתמכר לאותו כאב אכזר ולשעבד את עצמי אליו, אני אעשה את הכול על מנת לעזוב אותו. לנטוש. כי האכזבה תהיה גדולה מדי, כי ההקרבה העצומה שאני נותן מעצמי לא תהיה שווה את הכאב העצום שאני עוצר בתוכי.

אני עדיין עומד באמצע טורנדו כשאני רואה את הדברים חולפים לידי במהירות מסחררת, ואני לא יודע מה לעשות אם לעשות ומתי לעשות. לא נוקט מספיק צעדים, לא עושה מספיק דברים,

מאבד את הכול.

אם אמשיך לעמוד כאן, שום דבר לא יישאר.

ואין לי לאן ללכת. אני לא מסוגל לזוז.

יצאתם פעם עם החברים, חבורות שונות של אנשים, ושמתם לב שאף אחד מאותם האנשים, אבל אף אחד, לא מקשיב לכם?

איך כולם משתיקים אותכם למרות שאתם ידועים כדברים? למרות שאתם מתעקשים?

זאת לא הפעם הראשונה, אבל זאת הפעם הראשונה שלקחתי את זה כל כך עמוק בלבי כי הייתי זקוק נואשות להוצאת הדחפים מתוכי. ושום דבר.

היש דבר כזה חבר אמת?

מישהו זוכר אותי?

כי כמעט ואפילו אני שוכח מקיומי,

ואולי אפילו, כדאי ואף עדיף,

להיות כמו מליוני הדברים הנשכחים?

לתת להיסטוריה לעשות את שלה,

להפוך להיות חלק ממנה.

אני כל כך לא מצטער

מצדי, מותו.

אני עומד מאחורי המילים שלי.

אני לא כמו הערסים והקתולים. אני לא מתחבא פתאום מאחורי דת ואומר לעצמי "הו כן, רצחתי מישהו אבל הנה אני מבקש סליחה אז הכל בסדר".

לא שרצחתי מישהו אבל אם פגעתי במישהו, ככל הנראה הוא דרש את זה.

מזמן אני לא אל נקמן ונוטר טינה. אני יותר מדי מאוהב בשביל זה, אבל אם מישהו הרגיז אותי מספיק כדי שאני אכסח לו את הצורה במילים היותר חדות מקורס הקצונה "להב", שיהנה לו בנפילה חמודה לתוך בור ביוב מלא נפט וקקי.

אז אני גם אזרוק גפרור. ואם הוא יישאר חי אני לא אעשה לו המתת חסד.

כי נו, זה מנוגד לדת.

אתמול נפגשתי עם בויפרנד וחברה שלו.

כשנפרדנו שניהם אמרו לי "צום קל וגמר חתימה טובה" כשהם מתפוצצים מצחוק.

למה, כי אני אתיאיסט?

מה מצחיק בזה?

מצחיק זה לראות אותכם מתים מרעב כשאני יושב מול מאוורר ומנשנש לי איזה חזיר על האש בזמן שאני צופה בעוד הופעה של קתי גריפין.

סתם.

אני לא אוכל בשר.

ואני גם צם.

ולא אכפת לי מה בויפרנד אומר. כיפור זה כן חג שהומצא לפני אלפי שנים רק כדי לשמור על הגזרה שלי.

אבל בכיפור הזה אני מתכוון להספיק הרבה.

סוף סוף המציאות תאלץ אותי לשבת מול האוגדים שלי לקצונה, וגם ללמוד אותם. מזמן לא נגעתי בהם. או עשיתי ספורט.

באסה. זה כמעט לבוא ולבעוט בקצונה הרחק מהחיים שלי.

איזה מזל שיש יום שאפשר לכפר בו על הדברים שלא עשיתי, כמו למשל הלימודים.

הצבא עשה לי טובה ואמר לי שאני לא צריך להיות זמין בכיפור, מה שאומר שאי אפשר להקפיץ אותי.

תודה. כי פשוט התרגלתי כבר שמקפיצים אותי ב11 וחצי בלילה כי הטירונים פוצצו משהו שהם לא אמורים.

אוף, טירונים.

הייתי אמור לכתוב פוסט על השינה אצל ארס אבל הוא עדיין לא העביר לי רשימה של דברים שאני אמור לכתוב עליהם, וכמובן שהזיכרון שלי לא נותן לי להיזכר מה הם.

לכן,

אמלא את שאלון השרביט שהעביר אלי פילבוקס.

השאלות של פרונת -התשובות שלי

ניתן לכם צ`פלין  (בלון GOOD YEAR ) עם האפשרות לכתוב מה שאתם רוצים על השלט, מה תרשמו?

ישמרני סנטה, אני מתגעגע לגרבר פירות.

מה מושך את מבטך בבתים של אחרים?

השירותים. אם יש מקום לעשות סקס או לא, באילו תנוחות, אם יש מקום למס' אנשים לאקט וכו'. אתם יודעים, דברים אלמנטאריים.

בתנאי שיש לך דרכון בתוקף, נותנים לך ממשרד החוץ (מקור מהימן) מתנה, לנסוע לנופש היכן שתרצה, רק שיש לך רבע שעה לארוז ותיק בגודל A4, מה יהיה בתיק?

תחתונים, סכין, מצלמה, משחת צחצוח- המושפעות מצה"ל.

מכינים סרט על חייך ואת הפסקול את/ה מוזמנ/ת להרכיב, מה שיר הפתיחה של הסרט, שיר הסיום, שיר סצינה רומנטית, ושיר סצינה משעשעת?

שיר פתיחה- 

E.S. Posthumus - Pompeii 

שיר סיום-

 E.S. Posthumus - Ebla 

שיר סצנה רומנטית-

Avril Lavigne - Innocence

שיר סצנה משעשעת-

הבית של פיסטוק – אילנית.

איזה מהדברים הבאים השאלת למישהו זר, ועל מה הצטערת שעשית את זה?, עט, טלפון נייד, נייר טואלט, עיתון.

נייר טואלט. מתברר שגם הייתי זקוק לו.

וכעת אני בוחר להעביר את השרביט ל  Glenys , Emotional Landslide, Sodium Hydroxide , HooperX