ריח הכלור נישא באויר,

קרני השמש נשברות מאדוות גלים בבריכה ומסנוורות את הקיר ממול,

קול צחוק ילדים מתגלגל נשמע עם קול טפטופי רגליים מהירים,

רסיסי מים מתנגשים בי,

מורגשים לאורך זרועי החשופה וגורמים לצמרמורת.

נוטף הוא.

עם חיוך מקסים. חיוך קבוע. חיוך שומר סוד.

חיוך מתוק.

חיוך ממזרי?

חיוך יהירות,

חיוך מתבייש,

חיוך מתרגש,

חיוך המסתיר פחד?

חיוך.

טיפה זולגת מראשו, לאורך מצחו, עוברת לצד גבתו ויורדת אל עבר לחיו.

טיפת רטיבות.

כל מה שנותר זה לתהות.

זיעה בשל החום היוקד?

מי בריכה לאחר יציאה ממנה?

מי מקלחת לאחר שטיפת הכלור מהגוף?

קשה לדעת.

שקופה היא ללא ייחוד.

מבלבלת.

כך התקופה העוברת עלי.

לא קשורה לבנים.

אין לי פנאי לבנים.

לא, סליחה. אני לא מתעסק עם בנים.

כן מתעסק. לא מתרכז. מפוזר מידי.

אני מעוער, מהוהר, מבולבל, לא סגור, לא יודע, לא מרגיש, לא מבין, לא מחכים,

לא מפנים, לא מנתח, לא מסיק, לא עובד. פשוט לא.

מה טוב, ומה רע.

במה להשקיע, ובמה לא.

סדרי עדיפויות, החלטות הרות גורל, החלטות פשוטות, כל דילמה, כל תהיה, כל שאלה,

נותרת ללא מענה ראוי.

העתיד. הוא לא הגיע וכבר רודף אותי.

צבא, לא צבא.

אם כן אז מה לעשות, איזה תפקיד, באילו תנאים ועד מתי להמשיך בשירות. לתכנן קריירה או רק לטווח הקצר?

בחוץ מחכה עולם שלם, אול כדאי שאנסה אותו במקום לתהות על קנקנו, אתנסה במקום לעמוד בצד סמוק מבושה נוכח הזלזול בי והנוקשות הצבאית בחוסר היכולת בעצמאות.

לאבד את הביטחון הזה שנקרא צבא.

לקפוץ למים?

הרי אני יודע לשחות. אני יודע לשחות? מזמן לא שחיתי.

לא שוכחים לשחות, נכון?

אבל בעצם, מעולם לא הייתי אזרח. לא אחד אמיתי. לא כשיר.

לא חסר יכולות.

והצבא, על כל תפארתו והדרו רק גורם לי להרגיש כדבר הכי חסר משמעות ויכולות לעשות משהו.

הכל מבלבל, ודבר לא תורם, הכל מאתגר, הכל מקשה, הכל לא מסתדר.

ושוב בלבול, לאחר שהחלטתי מה אני רוצה, כי העולם דינמי ודבר כבר לא רלוונטי.

עירבוביה.

ואף ילד לא ניצח במשחק וגירש את המכשפה.

אני רוצה לדעת איך זה לא לשקול כל מילה ומילה בראיון לפני תפקיד.

אני רוצה לדעת איך זה לא לעמוד בצד כשכולם תורמים דם.

אני רוצה לדעת איך זה להקים משפחה.

אני רוצה לדעת איך זה לחיות בעולם ללא אפליה.

אני רוצה לדעת איך זה לקום לעולם אשר בו ילדים גאים אינם מאבדים את חייהם כי ממררים את חייהם,

הייתי שם, שרדתי,

אבל לא כולם מצליחים.

נטיות מיניות אינן בחירה.

הן לא אוכל, הן לא דת, הן לא סרט.

נטייה מינית היא לא משהו שאפשר ליצור.

נטייה מינית אינה הרגשה.

נטייה מינית אינה סטייל, אינה אופנה.

נטייה מינית היא לא זמנית, היא לא משהו שעובר.

זה לא מועדון. אי אפשר להתקבל, אי אפשר לצאת, אי אפשר להתגייס.

נטייה מינית אינה מחלה, אי אפשר להידבק בה, אי אפשר לרפא אותה.

נטייה מינית, למען השם הכל יכול, היא משיכה מינית לבני אותו המין.

זה מסכם את הכל.

זה כ-ז-ה פשוט.

אז על מה המהומה?

למה הופכים את זה למשהו כל כך מסובך?

העבודה היא רבה,

והיא תתחיל כשאשתחרר.

אני אשנה.

ככל קצין בצה"ל גם אני לא מאוהב ברעיון של סיכומים תקופתיים.

לא חציוניים, לא שנתיים ובטח שלא אישורי התוכניות.

המתכונת קבועה: הינך יושב שלוש שעות +/- מול מצגת אשר מפקדיך מציג לרמה הממונה עליו כאשר הקשר בין המציאות לבינה שנוי במחלוקת.

לרוב אתה תוהה לעצמך מאיפה אותו מפקד מהולל הנפיץ את השטות הזו ומחליט שאתה חייב גם ללמוד ממנו את היכולת המטופשת הזו של למלא שקופית אחר שקופית בחרטה.

בתפקידי הנוכחי אני חלק מהרמה ממונה ולכן במקום לספוג את הייסורים הללו פעם אחת, אני סופג 6 פעמים. 4 פעמים לרמה מתחת ו2 בשבילי, מתברר שאני לא הדרג העליון בצבא וגם לי יש רמה ממונה.

לא כשאר המפקדים אני החלטתי להיות מציאותי. אני מכיר אותה. תמיד לקראת סיכום החציון אנשים שמים לב שאינם עומדים ביעדים אשר הציבו לעצמם ולכן מהם משנים ומבטלים חלק מהמשימות ע"מ לגשר על הפער העצום שנפער בין המח שלהם למציאות.

בסיכום שנה של אחת היחידות שלי הסתכלתי על מספר השקופיות שעומדים להציג ופניתי לאותו מפקד יחידה, "למה לעזאזל יש לך יותר שקופיות מאשר ימי עבודה בשנה?"

מיותר לציין שזה היה הסיכום הכי ארוך שלנו, נכון? במהלכו ראיתי את המפקד שלי ואת קצין הקשר החטיבתי נרדמים. היה משעשע. זה כמו לשחק "למצוא את אפי".

בסיום הסיכום אותו מפקד היחידה שהציג לנו סיים בנשימה עצורה וציין כי "עברנו בחטף" על יחידתו בשנה האחרונה.

חטף? חטף?! 348 שקופיות זה לא חטף!

לאחר 3 וחצי שעות אלו יצאנו אל עבר בסיס אחר שלנו, לסיכום שנתי נוסף ביחידה אחרת.

באמצע הדרך ראינו קצין שעומד באמצע צמת בשום מקום כשהוא מנפנף בידיו תוך כדי שיחה.

- "מה לעזאזל הוא עושה?"

- "מכווין תנועה כמובן"

כשהגענו לבסיס, קצין ההדרכה החטיבתי, קצין הבטיחות ואנוכי נכנסו לשק"ם לחפש משהו לשתות. הם שתו רדבול כדי לא להירדם במהלך הסיכום הבא עלינו.

- "למה אתם שותים רדבול?"

- "כדי שלא נרדם"

- "... בדיוק. למה?"

עם התחלת הסיכום צפיתי בסמח"ט נמרח כל כיסאו ונרדם. דוגמא אישית שלקחתי לתשומת לבי ויישמתי גם.

עד התעוררותי מרעשי מנוע. הצצתי דרך החלון וראיתי את אחד הנגדים שלי משחק עם האופנוע החדש שלו. לשנייה חשבתי לשלוח לו הודעה ולהגיד לו שהוא מפריע לנו בסיכום, אבל היא עברה והרגשתי כאילו פספסתי את הרכבת כך שפשוט התיישבתי חזרה כשאני לא שומע כלום מלבד מנוע.

לאחר זמן מה נזכרתי שיש לידידה שלי יומהולדת ולכן העברתי פתק לרופאה שישבה לידי ושאלתי למתנה לנקבה. קיבלתי דף A4 מלא. משקיעה זאת.

למזלנו, ולפי ציפייתי, עשינו הפסקה. ראיתי את המח"ט שותה וישר הגעתי למסקנה המתבקשת שהוא, שלא כמונו, יכול לקבוע לעצור את הסיכום בשביל להשתין.

במהלך ההפסקה הסמח"ט שאל אותי מה אתי. עניתי בקצרה "טוב". אין לי מה להגיד לו.

הוא המשיך ושאל על אחת המחלקות שלי ואמר שיש לי חייל אחד נפקד.

- "מה? לא. אין לי. הוא בג'"

- "אז לך ותחזיר אותו"

למה?

שימשיך להיות בגימלים, ככה הוא לא עושה לי צרות והסמח"ט לא צריך לשפוט אותו.

בסיכום של הסיכום המח"ט אמר שככל הנראה המטה, אנו, נשמע זאת בפעם השלישית אך הדימוי שלו ממחיש משהו בצורה מעולה.

הקשבתי ותהיתי לעצמי איפה הייתי בפעמיים הקודמות. לעזאזל אני ישן חזק.