אני אוהב את עצמי.

אני מכיר בעצמי.

אני יודע את ערכי שלי.

מכיר באופי, מעלותיי ומגרעותיי.

אני גאה בעצמי. גאה באישיות שלי. בשנינות, בחדות הלשון, במשחקי מהירות.

אני טוב בכך.

עם זאת אני לא מכיר את החיצוניות שלי.

אני עדין חש כאותו נער מתבגר שמן.

עדין רואה עצמי ככזה ולכן מתקפל כששנינותי אינה על העליונה, מה שקורה לעיתים נדירות.

אני מוכן להודות בעיני הירוקות.

אני מוכן להודות בשפתיי היפות.

אך זהו.

אני לא מצליח לראות את היופי שבי.

אני לא מצליח להאמין שאני שווה.

ובעולם שלנו, הכל סובב סביב היופי.

הכל מתנקז לכך.

בין אם זה הצלחה בקריירה או הצלחה בחיים הפרטיים.

בין אם זה בהכרת חברים ובין אם הכרת בן זוג.

יופי.

כי יופי פותח דלתות.

אם רק הייתי חכם הייתי יכול להתנחם בכך,

אבל אני מרגיש כטיפש. אני לא חכם. אני ממוצע.

נידון לאבדון.

מכוער מטופש שמאוהב באישיות שלו, היחיד מבין בני האנוש וגם המשוחד ביותר.

באמת שלא חכם.

ניגשתי אליו וביקשתי את מספרו.

"מצטער, אני תפוס", ענה לי.

...

נו, ו...?

הרי אנחנו הומואים, מה לעזאזל הסיכוי שזה יחזיק מעמד?!

כך סיימתי את הסופ"ש.

מסיבה לא ברורה הדבר לא הוריד לי את תחושת האושר שמוזיקה עושה לי. הגעתי לבסיס בחיוך מאושר ושם התבשרתי בבשורה משמחת אף יותר.

מפקדי אמר לי שאחד הקצינים שפגעו בתפקוד שלי קשות הודח בבוקר.

כמהשך ישיר לכך בשוק טוטאלי הוא היה חייב לדווח בצעקות לכל האגף שמעולם הוא לא ראה אותי מאושר כל כך.

נכון.

אני אמור להיות עצוב? לא. סוף סוף צה"ל עשה משהו חכם והחליט להדיח את הרס"ן הזה מהתפקיד שלו, אמרתי לו שבפעם הבאה שאפגש עם המח"ט אתן לו ח"ח!

עם חיוך מאוזן לאוזן שמתי פעמי אל עבר הצפון, להיפגש עם קאלי ורייג' כפרידה ממנו.

באמת, בחור מקסים הוא היה. מלבב, עוקץ, מרהיב, מדהים, יפה, סוחף, מרתק והטוב ביותר- הוא כלל לא מכיר בערכו שלו ובכך מעלה את שוויו. למרות שזה רק בעיני אלו אשר מצליחים לאמוד אותו.

בחמישי הוא מצטרף לארגון הירוק שלנו ולכן אני בטוח שהוא לא ישוב להיות מה שהיה עד כה.

אבל נו, מילא.

הרבה אנשים מתגייסים ומשתחררים והם בסדר.

אני לא בסדר ולכן אני עדין לא משתחרר אבל זה כבר נושא אחר.

בדרך נזכרתי בפרט קטנטן שהצליח לחמוק ממני.

אנו בסוג של חורף וקר. אז קפא לי התחת.

מחוסר בבחור אשר יכול לחמם אותו החלטתי להציע אותו להשכרה. באמת. מי רוצה לחמם אותי?

לקח לי רק שלוש שעות, אבל בסוף הצלחתי להגיע ליעדי- הגיהינום.

באמת. מסיבה לא ברורה, אף לא לה' כל יכולה עצמה- הם בחרו ללכת לים.

כן, אני יודע מה אתם חושבים ואתם טועים. זה לא המקום הזה שמשחקים במטקות ורואים חתיכים. זה המקום הזה שיש זקנים מקומטים וחול שנכנס לכל חור שהוא לא צריך. ומעולם לא פגשתי חור שחול צריך להיכנס אליו.

משם נכנסו לחנות במקום כלשהו עם גג וקירות ללא חול וקנינו לילדון גופייה טרמית ומעיל קצינים בשבילי.

עוד אחד. כי נגיד השניים שיש לי לא מספיקים.

אסביר לכם כמו שהסברתי לקאלי- מעילי קצינים הם מעילי סטאטוס. כל קצין באשר הוא, מלבד עתודאים, משתדלים כמה שיותר לא לשים על עצמם מעיל. כאשר אין כל פשרה אחרת אנו מוותרים על כך מלבד הזמן שאנו עולים לדרגת סגן. החל מהסתובבות עם שני ארונות אין זה מתקבל על הדעת ללבוש מעיל שאינו מעיל קצינים. צה"ל כבר לא מחלק אותם והם רק עוברים בירושה, אלא אם כן יש לכם ממש יותר מדי כסף מיותר ואתם יכולים מסיבה בלתי נראת להרשות לעצמכם להתבזות ולקנות אחד.

את מעילי הקצינים שלי קיבלתי בירושה. אחד גדול ירוק נוסח נזלת אך מפצה על זאת ע"י פרווה סבירה, ושני גם כן גדול אשר מעוטר בכתמי שמן.

לאור העובדה שאין לי בן זוג אשר עליו יכול אני לבזבז את כספי ובכך לחמם לי את התחת,

החלטתי להיות בלתי סביר מוחלט ולקנות לעצמי אחד.

אז עכשיו יש לי מעיל קצינים שיושב עלי טוב ואפילו נראה סבבה. רק שהוא קשה כמוני בבוקר.

ולרייג' יש גופייה טרמית שיכולה לחמם אותו כשיהיה לו קר בטירונות ללא בחורים חטובים שיכולים לעטוף אותו. או שכן...?

לאחר שיצאנו מחנות זו, כאשר אני חתיך מתמיד בשל המעיל, הסתובבנו קצת בחיפה והגענו לגנים הבהאיים.

מה לעזאזל...?

כלומר, מעולם לא הייתי בהם אבל ראיתי תמונות. אגלה לכם סוד- אם אתם מגיעים מלמעלה כל מה שאתם רואים זה מליון מדרגות אשר נעולות במליון שערים.

מטופש.

יותר מכך? הדת הזו.

הבבאשמיה שלהם מת ולכן הוא הצטרף לבבא-אללה? מה...? אחדות ואהבה אינסופית בין כל ילדי האל...?

מישהו ראה פעם תחרות מלכת יופי?

כן? יופי. זו לא בדיוק אותה החרטה שהן מלעגות מפיהן בשביל להיבחר? שלום-עולמי-שקר-כלשהו -בשביל -להיות-מלכת-האנורקסיות?

ואיך אני יודע שזו באמת אותה הדת?

אסור לאכול בגנים! עלק המקום טהור וקדוש, אתם כופים הרזייה!

כשסיימנו לרדת על הגנים ועל הדת שלהם (בקול כי אנו דוגלים בפלורליזם, והם בטיפשות ולכן כדאי שהם יהיו מודעים לכך) הלכנו לאכול סושי. כי אנו הומואים ויש לנו סטנדרט שיש לשמר.

לקינוח הזמנו משהו שנשמע ממש ממש טוב.

כל כך טוב שלחלוטין בTHE VOICE כלל השופטים היו מסתובבים אליו. כהמשך ישיר לכך,

לאחר שקיבלנו אותו וראינו אותו הדחנו אותו.

זה היה סוג של נייצ'ר ואלי חם עם בננה.

מה...?

אי לכך ובהתאם לזאת, יצאנו משם ואכלנו גלידה.

אגב, גלידה זה קר. בשילוב קור חיפאי הנושא רגיש ומקפיא.

מזל שהיה לי מעיל חדש להתכרבל בו!

מכאן אאחל לרייג' גיוס קל ונעים, ומקסימום תזכור תמיד- על כל תלונה שנותנים לך אני מוכן לתת 2 כנגד אותם מפקדים.

מהלך בכביש בין שורות ברושים. השמיים אפורים וגשם יורד מהם ללא הפסק.

זרמים קטנים מתגלים בדרכי ואני מנתר מעליהם. נכנס לשלולית בוץ אשר מלכלכת את נעליי, נכנס לשלולית מים אשר מותירה את נעליי בוציות קצת פחות.

מרים את צווארון מעילי ומנסה להכניס את ראשי לפנים המעיל, כצב הנכנס לשריונו. רוח סותרת ללחיי ואני חש צמרמורת הזורמת מראש עמוד השדרה מטה.

שומע רחש וזז הצידה מן הכביש, מפנה למכוניתו של אחד המג"דים שלנו. גלגלי מכוניתו מפזרים שלולית ומרטיבים את מכנסיי.

בסיום ההליכה לקצה הבסיס, כשאני חש כאילו סיימתי מסע כומתה נוסף, אני נכנס למשרדי ומדליק את המזגן. מניח את מעילי הנוטף על משענת כיסאי ומדליק את המחשב.

סוקר את הקירות ומבחין בסטאטוס שמשודר.

תעודת סיום קורס קצינים, תעודת סיום השלמה חילית, תעודת הוקרה מהגדוד שעזבתי, מגן הוקרה מתפקידי הראשון מחיילי, תעודת הוקרה מתפקידי הראשון ממפקדי, תעודת הוקרה מתפקידי השני, תמונות חתומות של פקודיי בעבר, של עמיתים וחברים.

הקירות עמוסים לעייפה, ובמרכז ישנה עדות גם לאזרחות. דיפלומת ההנדסאי שלי.

צופה במיצג חביב שקיבלתי מתפקידי הקודם מהמג"ד, דרגות סא"ל אטומות במסגרת. "יש לשבור במקרה הצורך". הוא צפה לי גדולות.

בבית מחכים לי חברים. גם שם יש סטאטוסים משודרים. ארוני עמוס בבגדים ונעליים.

ובכל זאת אני חש חסר כל.

מרגיש עייפות שאין לה הסבר.

אין לי כיוון לחיים. אין לי ניצוץ. אין לי משהו אשר גורם ללבי להחסיר פעימה.

בלעדי זה, שום דבר לא שווה.

עליתי במשקל. בעליל מראה שאני חי טוב. מדהימה אותי העובדה שבין רגע כל הטוב נעלם.

תקופות. ישנן טובות, ישנן רעות, וישנן כאלו אשר שמות סוף לדברים.

החלטתי לעשות משהו שונה.

החלטתי לשתוק. לדכא הכל בפנים, לא לפזר לעולם כל מה שאני חושב.

פשוט להיות בשקט.

להכניס את המחשבות לבטן במקום מזון.