שוק, הלם.

השתתקות, מבוכה, תהום, נפילה.

חשכה.

ומזל שהיה אלכוהול ואשראי.

בראשון בצהרים קיבלתי הודעה מאחד הקצינים שיוצאים בערב לאחד הפאבים.  מגניב.

לעיתים נדירות זה קורה ומאחר ואני מבצע בסיס סגור כאשר הרוב עושה פתוח אני מברך על כל יציאה כזו.

כשהשעה הגיעה לבשתי חולצה וג'ינס שהבאתי אתי על פי תחושה 'שיהיה לי מה ללבוש אם אי פעם נצא'.

לצערי אלו לא היו מיטב מחלצותיי כי באמת שהייתי בטוח שבחיים זה לא יקרה. מילא.

ישבנו בפאב 5 קצינות, קצין ואני. אותו בחור הוא החבר הכי טוב שלי בבסיס.

בכלליות אין לי חברים בנים. היה לי עד לא מזמן חבר ילדות שהיינו כמו אחים אבל בשל מקרה שלא אוכל לסלוח לו דרכנו נפרדו.

כך נותרתי לבד עם בנות בחיי, והוא.

אנחנו מכירים כבר מעל לשנה, יצאנו מספר פעמים ואפילו בילינו בהגנ"ש יחד שבוע על שפת ים המלח.

תמיד הרגשתי בנח לידו. תמיד צחקנו יחד גם על רמיזות הומוסקסואליות. אין לי בעיה עם זה.

אני מרגיש בנח ולכן אני לא מסתיר דבר. אני לא מעכב את עצמי. אני לא עוצר את עצמי.

במיוחד לא בחברת חברים.

לא שאני אדם שיוצא בשלטי חוצות ונורות ניאון אבל בהחלט לא קשה לפספס זאת. או כך לפחות חשבתי.

מסיבה לא ברורה בזמן האחרון אנשים אומרים לי שזה לא כזה ברור, שיש על מה לתהות במיוחד אם לא יודעים מה לחפש.

 כל מקרה,

ישבנו שם, צחקנו, שתינו נהנינו. אז הוא שאל אותי בגיחוך אם בכלל אי פעם עשיתי משהו עם בנים.

עניתי לו כתמיד במלוא האמינות.

"כן, היה לי חבר מעל לשנתיים".

פה חל תפנית. בעיקר בפניו. החיוך נעלם. גם שלי.

"תפסיק", זאת המילה המהדהדת בראשי לאחר חילופי מילים מועט.

הבנות שמו לב לירידת האושר ועליית המתח. לדאון שנפל עלי.

הוא גם.

הוא כלל לא הבין. הן גם לו.

פעם ראשונה בחיי שקיבלתי סטירת לחי. פעם ראשונה בחיי שאני חש חבטה בקיר בטון כשאני מדבר על הנטיות שלי כשאני חש בנח.

אני יודע לצנזר את עצמי, אבל מעולם לא חשבתי ששם, בקבוצה הזו, אתו, אני צריך לשתוק. להסתיר חלק כל כך מהותי מעצמי.

בכל זאת, אנחנו היינו חברים טובים מאוד, הוא תמיד נתן לי את תחושת הנינוחות עם מי שאני.

כנראה ש'dont ask, dont tell', תפס לחלוטין אתו אבל  אף פעם לא חשבו לספר לי.

 הבנות הסתמסו אתו, ניסו לעודד אותי.

יצאתי מהדאון. שתיתי.

לא היה לי נעים פתאום. חשתי כאילו נפלתי לאמבטיית קרח.

הרגשתי שגם הוא מצטער על איך שהדבר יצא, הוא שאל אותי אם אני בסדר.

אז לא, אני לא בסדר.

אחת הקצינות ניגשה אלי שחזרנוו לבסיס ואמרה לי לנשום, "יש אנשם פרימיטיבים, אין מה לעשות".

מעכשיו תמיד אשקול שוב לפני שאהיה אני.

כי מתברר שזה לא משנה.

לא משנה שהיינו חברים.

לא משנה שכל יום אכלנו יחד צהרים.

לא משנה שהיינו יוצאים כל הזמן.

לא משנה שאנחנו כבר שנה חברים טובים.

לא משנה שתמיד צחקנו על זה.

לא משנה.

כי אני הומו.

אני רוצה לדעת איך זה לא לשקול כל מילה ומילה בראיון לפני תפקיד.

אני רוצה לדעת איך זה לא לעמוד בצד כשכולם תורמים דם.

אני רוצה לדעת איך זה להקים משפחה.

אני רוצה לדעת איך זה לחיות בעולם ללא אפליה.

אני רוצה לדעת איך זה לקום לעולם אשר בו ילדים גאים אינם מאבדים את חייהם כי ממררים את חייהם,

הייתי שם, שרדתי,

אבל לא כולם מצליחים.

נטיות מיניות אינן בחירה.

הן לא אוכל, הן לא דת, הן לא סרט.

נטייה מינית היא לא משהו שאפשר ליצור.

נטייה מינית אינה הרגשה.

נטייה מינית אינה סטייל, אינה אופנה.

נטייה מינית היא לא זמנית, היא לא משהו שעובר.

זה לא מועדון. אי אפשר להתקבל, אי אפשר לצאת, אי אפשר להתגייס.

נטייה מינית אינה מחלה, אי אפשר להידבק בה, אי אפשר לרפא אותה.

נטייה מינית, למען השם הכל יכול, היא משיכה מינית לבני אותו המין.

זה מסכם את הכל.

זה כ-ז-ה פשוט.

אז על מה המהומה?

למה הופכים את זה למשהו כל כך מסובך?

העבודה היא רבה,

והיא תתחיל כשאשתחרר.

אני אשנה.

להיכנס לחדר ולהסדיר את נשמתי.

להוריד את הנשק מעלי ולשים אותו בפינה, כשאני נזהר לא ללכלך את הרצפה ביותר מדי בוץ.

לפינה השנייה לזרוק את הנעליים הצבאיות אשר הכפילו את משקלן בשל אותו חומר דביק. להסיר מעלי את שכבות המדים ולצפות משלולית המים הבוצית שנותרה בכניסה לחדר.

להתלבש ושוב לצאת לגשם, כשאני מצויד בכלי רחצה ומגבת. בעודי מקפץ ומחליק במדרגות אל המקלחות אני תוהה לעצמי אם זה לחלוטין מטופש שאני לוקח עמי מגבת נוכח כמות המים שהיא סופחת בדרך.

לתת לזרימת המים החמים להישמע בקול באוזניי ולחכות בציפייה אל מסך האדים אשר מגיע.

להיכנס תחת המים ולתת לזרימה קרה לצנן קצת הרותחת.

לעמוד שם ספוג עד לשד עצמותיי ולהבין שזה כלל לא שונה מהסיור שהרגע סיימתי מלבד העובדה שהמים חמימים.

לעמוד שם ולנשום.

לעמוד שם ולסגור קלות את ברז המים הקרים.

להרגיש את זרם המים החמים תופס את נופח הצינורות.

להתנשם.

להגביר את המים החמים.

לא לראות מלבד אדים.

להתקשות לנשום.

לעמוד שם ולספוח אלי את החום המותז על גופי.

להשתעל מהאדים, מהחום היוקד.

להבין שגופי כמה לברוח מאותו חום מטורף שנשפך עליו.

להמשיך ולעמוד.

להגביר את הזרם.

להפסיק לנשום, כמעט ולזעוק.

להתנשף.

להרגיש איך עורי הופך לרגיש מדי.

לסגור את זרימת המים כאשר אין אוויר בריאותיי.

לגשת להתנגב ולראות את עורי אדום כלובסטר מבושל.

רגיש למגע.

אני מחליק את ידי על המראה, בשביל להבהיר את המראה נוכח האדים הדבוקים בה.

התמונה אינה ברורה.

להחליק את ידי בשנייה,

להרגיש את קור המשטח לעומת הקלחת הרותחת שיצאתי ממנה.

לנקות עד אשר ניתן לראות, הקירות מאחורי נראים בברור ובכל זאת אני לא.

להעביר את ידי שוב ולהבין.

זו לא התמונה.

זו לא ההשתקפות.

זו המציאות.

מביט במראה ורואה דמות מנותצת.

כשיצאתי מהמקלחת הגשם כבר פסק. הקור סדק את נשמתי, אך לא את מראי.

בבוקר למחרת, כשהבסיס התמלא באנשים, מעט הצליחו לשים לב כי כבר ענדתי את הדרגות, התפקיד, האחריות.

לבשתי את המדים ואתם את המציאות המעוותת.

לא רואים שברים כשמסתכלים עלי. אפילו לא סדקים.

רק חיוך, כרגיל.

אך מי שישים לב טוב יראה. אין עוד ניצוץ בעיניים.

מנותץ.