חלו תמורות בחיי. הזזתי את עצמי לכיוון שאני רוצה, חיובי יותר, מלבב יותר, משחרר יותר.

ועם זאת גיליתי כי המציאות לא רואה אותי כפי שאני .

לאחרונה כשאני מתחיל להכיר בחורים, לא משנה הפלטפורמה (בין אם היא אתרי היכרויות למיניהם, פאבים או פייסבוק) אני מגלה כי מאחר ואינם מכירים אותי הם שופטים אותי על פני מה שצף מעל המים.

בעיקר המראה, ולא המון מעבר. אז כן, מאז השחרור השתנתי קצת והפכתי ליותר מושך (ושאני אומר זאת אני מתכוון לכך שלהבדיל מהעבר כיום הייתי יוצא עם עצמי).

מעבר למראה הם שואלים לגילי.

25 שבוע עוד מעט.

מה עושה בחייך?

כרגע כלום. מובטל. האמת לאמיתה שאני רובץ בבית ללא יותר מידי תעסוקה.

לימודים?

ממתין לתוצאות הפסיכומטרי שיגעו רק עוד שבועיים.

אז כן, אני לא גר עם הוריי אלא עם שותפים אבל זה גם לא ממש מעודד אותם להמשיך.

בעיניהם אני מעין כישלון כי אני מובטל שלא עושה כלום.

מעולם, אף אחד מהם לא חשב לעצור שנייה ולשאול אותי למה. מה הביא אותי למצב הזה.

מסתכלים עלי במימד הקטן, הדק והשטוח של מראה. לא רואים מעבר למ"מ פנימה.

אז כן, כשמדברים אתי אני שנון ומצחיק אבל זה לא ישנה להם. 

הדימוי שהם יצרו לעצמם עלי חזק מכל דבר אחר, ובמיוחד מהיכולת שלהם להתעניין קצת.

לפעמים אני נגרר לשם. חושב כמוהם, כי אדם נכשל אני.

אני מזכיר לעצמי כי הם, אינם מכירים וגם אינם שואפים להכיר. אני מכיר את עצמי הכי טוב.

אני בן 25 שלא נמצא באקדמיה כי השתחררתי מהצבא רק באוגוסט.

אני מובטל כי אני לא יודע מה יהיה העתיד שלי ואני מחכה ע"מ לקבוע אותו. אני לא רוצה לעשות טעויות.

אני מתגורר מחוץ לבית הוריי ואולי זו נקודת האור היחידה שהם מצליחים לזקוף לזכותי.

לרוב אני גם שוכח שאני לא חסר השכלה. אני הנדסאי. 

אז לנשום.

אני הנדסאי, אני סרן במילואים, אני לא גר בבית ואני יכול להרשות לעצמי לא לעבוד כרגע.

זו הנקודה הכי קריטית והכי חשובה שלעולם לא אגיע אליה בשיחות עם בחורים כי מבחינתם אני כישלון.

מה קשה לשאול?

למה אתה לא עובד?

כי אני יכול. כי עבדתי. כי חסכתי. כי אני יכול עכשיו לשבת בבית רגל על רגל, לשתות כוס קפה עד אשר יהיו לי תוצאות הפסיכומטרי ואוכל לבחור מה לעשות עם חיי.

אבל הם לא רואים.

אף אחד לא רואה, כי לא מעניין אותם, כי מבחינתם אין עומק אלא רק קליפה, בדיוק כמו שהראי מראה לנו שאנו מסתכלים עליו.

והבדידות הזו,

הלוואי ותגורש מחיי.

הרבה זמן לא כתבתי כאן.

אם אני לא טועה כמעט וחודשיים.

הרבה עבר עלי, לטוב ולרע.

ולמרות שהיה נדמה לי כי בתקופה האחרונה הכול מתחיל להיות ורוד מלבב ופורח, ואני מצליח לסגל לעצמי חיים, ואפילו טובים,

השבוע הוכיח לי בדיוק ההפך ועד כמה הפער העצום בין מחשבותיי למציאות של חיי לא ניתן לגישור.

אם הייתם שואלים אותי מה הרגשתי שבוע שעבר,

הייתי אומר לכם שאני עליז. מהדברים הקטנים. הצבא לא חנק אותי ולא דימה עצמו לעצם אשר קורעת לי את הגרון אלא התחיל להסתדר קצת, למרות כל הקשיים.

ובזוגיות הייתי מחייך לכם במתיקות.

לאחר שלוש שנים פתאום השיר MIKE של עברי לידר לא דיבר אלי כי הייתי במשהו, סוג של מערכת יחסים.

ובכן, עבר השבוע הזה אשר בו כל הבועות התפוצצו לי בפרצוף כפצצת זרחן המאירה לי את חשכת חיי.

יש לי זמן לכתוב עכשיו, וזה חידוש- לבטח הרגשתם שאני נעלם.

זרקו אותי. בגלל שאני בצבא ולא מגיע מספיק הביתה.

ואם נדבר על הצבא,

אז שאריות חוסנתי נסדק לרסיסים והפך לאבק נישא ברוח.

רבים לא יודעים.

זאת הבנתי כאשר דיברתי עם אחותי הגדולה המאמצת, המנטור של חיי.

פעם, לפני שנים, 2008, ספטמבר ליתר הדיוק,

הייתי חייל פשוט.

חייל פשוט והומו אשר שירת באחד מבסיסי השריון בארץ.

באותה העת נהנתי מזוגיות מלבבת אשר תמכה בי ועזרה לי בכל.

בפיזור דעת מטופש השארתי את הפלאפון במועדון המחלקה כאשר יצאתי לשירותים וכשחזרתי חשתי שמשהו מוזר.

אחד מחיילי המחלקה קרא לי את ההודעות והבין. הוא עשה לי אאוטינג. הפיץ בכלל המחלקה והפלוגה את היותי חובב גברים.

מאותו הרגע עברתי להיות החייל הנחות במחלקה אשר סובל מהשפלות והתעללויות פיזיות מצידם.

מיותר לציין מה ההרגשה.

במיוחד מהעובדה שלא היה לי לאן לברוח כי אותם אנשים היו אתי בחדר. אותם אנשים אשר הדביקו אותי לשמיכה לאחר שניסיתי להתחבא כילד קטן מפניהם.

לא הייתה לי תמיכת מפקדים.

אני זוכר כשפניתי למ"פ שלי וכל מה שהוא עשה זה להגיד שאין מה לעשות.

שם נשברתי.

שם נשבעתי שאני הולך לשנות. לא עוד.

אז יצאתי לקורס קצינים, וזה היה אחד הדברים שהובילו אותי קדימה. החשיבה על החייל הפשוט אשר אף גורם לא דואג לו.

יש לי חייל הומו. סיפרתי זאת כשנכנסתי לתפקיד לפני 4 חודשים לערך. הוא הדבר החשוב ביותר מבחינתי. במיוחד לאור העובדה שהוא עובר בערך את אותו הדבר.

השבוע הודיעו לנו כי לא ניתן להוציא אותו מהיחידה. הערעור על הבקשה נדחה.

לא ידעתי איך לספר לו.

לא יכולתי לעמוד מולו ולהגיד לו שאני מצטער, אבל נכשלתי.

גורמי הת"ש ניסו לעודד אותי, ניסו להסביר.

"זה גורם מלמעלה שהחליט, אתה כתבת מכתב, המ"מ שלו, המג"ד, אתה עשית הכל"

ובכל זאת זה נשלל.

כי "צריך לנסות שוב להסתדר".

לא. אי אפשר. אני יודע שלא. אני יודע ממקור ראשון.

זה מייסר אותי. זה שבר והרס אותי.

אני לא מוכן לקבל לא. גם אם זה אומר שאני אצטרך לנסוע ולהרביץ לרמ"ד כזה או אחר.

לא יקום ולא יהיה, ממש לא. בנוגע לנושא זה אני לא מקבל לא.

אין דבר כזה לא.

אני לא מוכן לקחת תחת אחריותי חייל אשר יכול לקום בוקר אחד וליטול את חייו כי המערכת דפוקה. כי הוא חי בחברה אשר לא מקבלת, בורה מטופשת שלא מתבגרת.

ושוב אמרו לי,

אני עשיתי הכול. אפילו הוא אמר לי.

אז מה.

אז מה שניסיתי. אני עדין נכשלתי.

חייל שלי עובר מסכת התעללויות כמו שאני עברתי, ואני לא מצליח לעשות שום דבר בשביל לעצור זאת.

עובדה זו, המערכת הזו, שלא מבחינה ולא אכפתית היא העובדה שאני מרוקן תוכן.

אין יותר עקרונות.

אין יותר ערכים.

אין יותר דבר.

כל מה שהוביל אותי בחיים,

כל מה שדחף אותי לאורך הקורס קצינים ולאורך חיי כקצין הושמדו.

אני מסתכל על הדרגות ומתבייש.

כועס, זועם, מתוסכל,

המראה מנופץ.

ואני לבד.

אני צריך לשתות הערב למוות.

כשאני שזוף ומעט שרוף,

כשלחיי צבועות באדום של צריבה, התיישבתי בסלון בשישי בערב.

מעין ארוחת ערב מאולתרת. אנו לא משפחה של טקסים וארוחות.

ישבו הוריי, אחותי ואני.

ארוחה קלה לפני שאני יוצא.

בדרך כלל גם אליה אני לא מגיע. אני לא מבלה עם משפחתי יותר מדי. אני לא רוצה.

כשאני בבית אני תמיד יוצא.

מזמן הפסקתי לאכול אתם סביב אותו שולחן.

הטלויזיה דלקה ברקע, והחדשות החלו.

לא ייחסתי לכך חשיבות מרובה, לא היה משהו מעניין.

עד שהגיעו לדבר על המצעד.

שם נשמתי נעתקה.

הראו תמונות. וזכרתי את שנה שעברה. גם אז זה היה כך.

לבי התמלא תקווה שגם הפעם המצלמה לא תפסה אותי.

אין יותר מביך מלשבת עם המשפחה כשאתה מופיע במצעד הגאווה ללא הרצון לשתף אותם בחייך.

לא הופעתי. כשסיימו לדון במצעד בחדשות שבתי לנשום.

אבא שלי העלה הערה, "מדהים עד כמה המדינה שלנו נאורה בנוגע להומואים בעוד היא כה קשה עם הדת".

הרגשתי, כמו כבר הרבה מאוד זמן, שאבי מנסה לתקשר אתי. גם אם זה ברמזים.

גם אם זה שהוא בא לפני שנתיים ושאל אותי.

אני לא רוצה לתקשר אתו.

אני לא רוצה לתקשר עם אף אחד.

אני רוצה שקט.

אני רוצה שיניחו לי.

הם לא שמים לב שלאט לאט אני נעלם מהמשפחה? הרי אפילו לאכול הפסקתי בבית.

איבדתי את האמון בבנים.

אני לא רוצה למצוא עצמי שוכב אתם. זה כבר לא מעניין. זה לא מספק אותי.

עוד לא מצאתי את האחד שיתן לי ההרגשה שיש משהו מעבר,

וגם יוכיח זאת.

אני מדוכדך.

וזה לגיטימי.

זו הירידה האפלה אחרי עלייה כה חדה.

קורה לכולם.

הפסגה זו נקודה שרק יורדים ממנה.

מילא.

אני עוד צעיר, כך אומרים.

אני נאה, כך אומרים.

אני חכם, כך אומרים.

יש לי פוטנציאל.

אולי עוד יהיה משהו. מתישהו. איכשהו.

שגם יחזיק.