חלו תמורות בחיי. הזזתי את עצמי לכיוון שאני רוצה, חיובי יותר, מלבב יותר, משחרר יותר.

ועם זאת גיליתי כי המציאות לא רואה אותי כפי שאני .

לאחרונה כשאני מתחיל להכיר בחורים, לא משנה הפלטפורמה (בין אם היא אתרי היכרויות למיניהם, פאבים או פייסבוק) אני מגלה כי מאחר ואינם מכירים אותי הם שופטים אותי על פני מה שצף מעל המים.

בעיקר המראה, ולא המון מעבר. אז כן, מאז השחרור השתנתי קצת והפכתי ליותר מושך (ושאני אומר זאת אני מתכוון לכך שלהבדיל מהעבר כיום הייתי יוצא עם עצמי).

מעבר למראה הם שואלים לגילי.

25 שבוע עוד מעט.

מה עושה בחייך?

כרגע כלום. מובטל. האמת לאמיתה שאני רובץ בבית ללא יותר מידי תעסוקה.

לימודים?

ממתין לתוצאות הפסיכומטרי שיגעו רק עוד שבועיים.

אז כן, אני לא גר עם הוריי אלא עם שותפים אבל זה גם לא ממש מעודד אותם להמשיך.

בעיניהם אני מעין כישלון כי אני מובטל שלא עושה כלום.

מעולם, אף אחד מהם לא חשב לעצור שנייה ולשאול אותי למה. מה הביא אותי למצב הזה.

מסתכלים עלי במימד הקטן, הדק והשטוח של מראה. לא רואים מעבר למ"מ פנימה.

אז כן, כשמדברים אתי אני שנון ומצחיק אבל זה לא ישנה להם. 

הדימוי שהם יצרו לעצמם עלי חזק מכל דבר אחר, ובמיוחד מהיכולת שלהם להתעניין קצת.

לפעמים אני נגרר לשם. חושב כמוהם, כי אדם נכשל אני.

אני מזכיר לעצמי כי הם, אינם מכירים וגם אינם שואפים להכיר. אני מכיר את עצמי הכי טוב.

אני בן 25 שלא נמצא באקדמיה כי השתחררתי מהצבא רק באוגוסט.

אני מובטל כי אני לא יודע מה יהיה העתיד שלי ואני מחכה ע"מ לקבוע אותו. אני לא רוצה לעשות טעויות.

אני מתגורר מחוץ לבית הוריי ואולי זו נקודת האור היחידה שהם מצליחים לזקוף לזכותי.

לרוב אני גם שוכח שאני לא חסר השכלה. אני הנדסאי. 

אז לנשום.

אני הנדסאי, אני סרן במילואים, אני לא גר בבית ואני יכול להרשות לעצמי לא לעבוד כרגע.

זו הנקודה הכי קריטית והכי חשובה שלעולם לא אגיע אליה בשיחות עם בחורים כי מבחינתם אני כישלון.

מה קשה לשאול?

למה אתה לא עובד?

כי אני יכול. כי עבדתי. כי חסכתי. כי אני יכול עכשיו לשבת בבית רגל על רגל, לשתות כוס קפה עד אשר יהיו לי תוצאות הפסיכומטרי ואוכל לבחור מה לעשות עם חיי.

אבל הם לא רואים.

אף אחד לא רואה, כי לא מעניין אותם, כי מבחינתם אין עומק אלא רק קליפה, בדיוק כמו שהראי מראה לנו שאנו מסתכלים עליו.

והבדידות הזו,

הלוואי ותגורש מחיי.

זה קרה, לבסוף.

אחרי מעל לחמש שנים השתחררתי מצה"ל.

עד הנפקת חוגר המילואים אנשים לא האמינו, והאמת שגם אני לא בלב שלם.

רציתי להשתחרר כי חשתי תקוע וחוסר סיפוק.

אבל כעת...

כעת אני חושש. אולי אחרים ראו את מה שאני בחרתי לא לראות. אולי הם צדקו לחלוטין?

כן, אהבתי את הצבא. יש שיגידו שהמערכת התאימה לי, ואני לא אבטל הערה זו. באמת שחשתי בנח בה. אבל אולי זה הביטחון, הביטחון שהיא נתנה לי כשלא היה לי משהו אחר.

מי שמכיר אותי שנים, מי שהכיר אותי לפני הצבא, יודע. אין דומה בין הדמויות. התפתחתי, גדלתי, והגעתי למקומות אחרים שאני בספק רב הייתי מצליח להגיע ללא הצבא.

שכבתי במיטה.

יש לי מטרות. יש לי יעדים. לטווח הארוך, והקצר כאחד.

למרות שהקצר הוא ממש קצר, לצורך העניין אין לי ממש מה לעשות ביום שני.

אני לא יודע אם זה מספיק. אני מתחיל להרגיש כבלון שיוצא אט אט האוויר. הביטחון נעלם.

למרות שאני לא באותו מקום כפי שהייתי לפני גיוסי ואי אפשר להשוות זאת איכשהו אני מתחיל להישאב חזרה לשם.

בצבא התקדמתי, בצבא למדתי, התפתחתי, הוכחתי דברים.

אך בחיים שבחוץ לא היו שינויים דרמטיים. לא התקדמתי לשום מקום, איכשהו טבעי שאחזור לאותה משבצת גם אם תיאורטית אני "חזק" יותר. אני לא מרגיש מבוסס יותר.

אני יודע שאני אמור להבין שזה לא נכון אבל אני לא מצליח.

זה מתחיל לחלחל פנימה, חוסר הביטחון, לא העצמי, האחר. הכלכלי, כי כבר אין לי הכנסה. והצורך למצוא מקום לגור בו.

ועכשיו זה גרוע יותר, כי מעבר לדירה וכלכלתה, אני צריך גם לימודים, וקופת חולים ואוטובוסים עולים כסף (...?@?@?$#?%$#%$#)

שוק.

נכנסתי אליו. אני המום, אני מדמם, אני מפחד, אני גרוע. אני לא מצליח לנשום.

אני צריך לשוב ולמצוא את המקום הבטוח שלי.

אפילו לכתוב אני לא מצליח, ובזה מעולם לא הייתה לי בעיה.

חיוכים, הבהובים, קולות מהללים, צבעים משתנים, אורות חולפים, נשימות, התנשפויות,

וכוס נוספת.

"תריץ אותן", וקריצה לברמן.

להסתובב, להסתחרר, להשתכר, לאבד את המציאות.

לסקור, לצפות, להסתכל, להנות.

לנוע, לרקוע, לענטז, לפנטז.

וכוס נוספת.

לא להרגיש את הדם הזורם בעורקיי, לא לשים לב לאלכוהול המתפרק בתאי גופי,

לא להקשיב לדופק,

לא לשמוע את פעימות הלב,

כמעט ולא לשים לב כי אוזניי בוערות מכאב המוזיקה באוזניי.

לרקד, לקפץ, לעלות על הבר, להתלות על הנברשת ולנוע כמריונטה אשר מבטיהם הרעבים של הבנים חובטות בי.

לזנק לרחבה, להיות במרכז ולהקפיא את הזמן.

לצלם, לתזכר, להזכיר לזכור.

וכוס נוספת.

לשכוח מהלפני, לשכוח ממה שהביא אותי, לשכוח מעצמי, לשכוח לנשום.

לנוע כתגובה לרעשים, לתנודות, לאורות.

לנוע ולא לנח.

לברוח.

ובסיום הערב, כשאין יותר מידי כסף בארנק, אין יותר מידי כוחות לתזוזה, כואבות כבר הרגליים וכאב הראש הוא זה ששולט,

לצאת אל הקור ולנסוע לדירה רעועה.

להתעורר במבוכה, לאסוף את הדברים בניסיון לא להעיר אף אדם ולברוח מהר.

השמש רק זורחת ואני כבר בחוץ מקווה שלא שכחתי כלום,

למרות ששכחתי איך למה ומתי הגעתי לאותה המיטה.

שבוע חדש מתחיל ואני יכול לשכוח מאותו מקום טוהרה, מקום הבריחה שלי.

מתיישב במשרד וחש את הקור חודר לעצמותיי.

לשים מוזיקה ולהתפלא כל פעם מחדש כשחיילים נכנסים אלי בשוק ותוהים לפשר המוזיקה, כי אני לא נראה כזה. דאבסטפ? אני.

באותם הרגעים אני גם תוהה לעצמי.

איך ומה קרה שהביא אותי לאן שאני נמצא.

כמובן שזה אני, אבל לא כיוונתי לשם. אני חושב. ואולי כן?

פתאום בדיקות איידס ומתחים נכנסו לחיי.

זה לא אני.

אבל אני לא אני כבר המון זמן.

הצלצול של המירס שלי עד לא מזמן היה she wolf של סיה.

לא כי הוא בשיתוף עם דייויד,

בגלל המילים המצלצלות "I'm falling to pieces"

מעולם לא הייתי סתום כל כך, מעולם לא הייתי חסר אחריות כל כך, מעולם לא הייתי טיפש כל כך, מעולם לא הייתי מעורער כל כך, מעולם לא.

מעולם לא הייתי אבוד כל כך.

מעולם לא הייתי תקוע כל כך.

מעולם לא היה מצב שלא יכולתי לנתח דברים.

עכשיו אני לא מנתח, אני רק מגיב.

ואני גרוע בזה.

מרגיש כמריונטה שהחיים חובטים בי למוות.

אה, אגב הזדקנתי בשנה.

איכשהו זה משפיע על הכל.