כמו לצפות בהיווצרות קשת בענן, כשאתם קצת מרחפים מעל האדמה. עם חיוך שנוצר בלי ששמתם לב לכך והרגשת טוהר מושלמת, ערטילאית כזו שאין שום מילה היכולה לתאר תחושה זו,
ויחד עם זאת הדבר הכי קרוב לכך זו 'אהבה'.
כך אני הייתי אתו.
ואם הייתי קצת תשוש, ואם הייתי קצת מלוכלך, ואם הייתי קצת מתוסכל ועצוב,
אין זה שינה.
כי כשראיתי אותו, הכול נעלם.
באותה השנייה המח שלי ניסה למנות את אותם הימים, השעות, הדקות, השניות, ואלפיות השנייה שלא היינו יחד,
אך מנייה זו נמחצה ע"י מחשבה אחת גדולה וחזקה:
"הו סנטה,
כמה התגעגעתי אליו."
אם הייתי יכול, הייתי מקיף את כולו בחיבוק גדול וחם, אך הוא, גדול ממני ולכן כיסיתי רק חלק קטן ממנו. אותו חלק אבל, הרגיש את כל מלוא החום והאהבה הנתונים בלבי.
נשענתי עליו וידעתי שאני אוכל אפילו לרקד עליו, וזה לא יזיז לו. אם כבר, הוא רק יצחקק קצת.
הרגשתי את קשיחותו, והסמקתי קצת. גם את זה לא הרגשתי זמן רב.
לחצתי על כל המקומות הנכונים, אפילו, אם יורשה לי להיות בוטה,
תפסתי אותו בידית. חזק ויציב. שיחקתי. מחליק את האגודל לאורכה ובודק את כל הנקודות הרגישות, האלו שמקפיצות, האלו שגורמות לפיצוצים.
רק כדי לוודא שזה עובד. באמת.
וזה עבד. ממש טוב, ללא מאמץ גדול מדי מצדי.
אם הייתה לי שמעה על חושית, אולי הייתי שומע אז את הזרימה בצנרת, איך הכול נדחק לאותו עצם מתרומם. בהתחלה לאט אך ככל שאני נחוש יותר, ככל שאני מזיז מהר יותר את ידי, משנה את הזווית, לוחץ באינטנסיביות, הוא התרומם מהר יותר, מעלה יותר, יציב יותר.
וכלל שהוא התרומם מזרימת נוזלים, כך ליבי פעם חזק יותר ומהר יותר, כמעט כאילו והוא המשאבה אשר גורמת להצדעת הכלי.
כשהוא הגיע לזווית המקסימאלית, נטשתי את משחקי ופשוט בהיתי, מלא גאווה.
לקחתי את חומר הסיכה, החומר שכולם משבחים. נזהרתי שלא להתלכלך, כי מי באמת אוהב לחוש שומניות במקום הלא נכון?
לא אני בכל אופן. מרחתי כמו שצריך, איפה שצריך, לפי ההוראות שגדולים ממני וחכמים ממני החליטו והנחילו לי הלאה, לדור הבא.
התחלתי להרגיש את החום, כשאני יוצא ונכנס בפתח הצר על מנת לראות ולוודא שהכול פועל כמו שצריך ואין שום תקלות מביכות, שלא יהיו בעיות.
הרגשתי טיפה גולשת ממצחי לאורך הצד הימיני של פני. חייכתי.
שום דבר לא נפגע בגלל שאני לא הייתי בסביבה. הכול תיקתק כמו שצריך, חלק.
כשגמרתי, יצאתי מהחור הצר כשאני קצת מתנשף, קצת לח מהזיעה, אבל מסופק. זה היה טוב.
נעמדתי כמצביא אשר לפניו נפרש כל שדה הקרב, והוא רואה את ניצחונו מגיע.
עצמתי את עיני, הרחבתי את חיוכי והתכוננתי נפשית ופיזית למלא את מלוא ראותי לנשימה אחרונה ומלאה, של סיפוק והרגשה טובה, כזו שמבשרת את סיום האורגזמה.
אך בדיוק באותו הרגע חלף על פני טנק, שהעלה מאחוריו זנבות של אבק פיח ועשן, שנכנסו ישר לתוכי.
לעזאזל,
זו הרגשה כל כך טובה לבחון טנק בפעם הראשונה בשטח, לבד.
אמרתי כבר שגדודים זה הומואירוטיקה נטו?
נ.ב
בויפרנד, אני אוהב אותך ושום טנק שבעולם לא יחליף אותך.
כי התותח שלך גדול יותר :P
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy