להגיע מוקדם, ולא רק בגלל שצריך. למצוא את הדרך בין מבוכי האבנים ולעמוד מול זו שלך אשר אליה נשלחת.
לשאוף, ולשחרר לאט את האוויר מהריאות. לאמוד את המעמד, להשוות בין השנים, הגילאים, הדרגות, ולהגזים ולחשוב מה היה קורה אלו.

אלו אני הייתי הטמון שם ולא הוא.
להסתכל לשמיים ולקוות שבשעות הקרובות יהיה שבב צל אשר יוכל להקל ולו במעט בעמידה.
לאסוף זר פרחים, ושוב, ושוב. לאסוף בקבוקי מים ולרענן אותם כל 5 דקות בשביל להקל על החום.
לגשת, ללחוץ, להזדהות ולנסות לנחם מרחוק.
ובשעה שהקשישים מתעקשים לעמוד למרות שרגליהם עקומות ורועדות,

ליישר הגב, לנפח החזה להרים את היד כניצב, כהמשך הגבה.

להצדיע בדממה מתוחה, רועמת ולנסות לא לנוע נוכח הצמרמורות החולפות בגבי.
בפעם החמישית על מדים, ולעולם לא אסרב לכבוד גדול מעין זה.

יהי זכרם ברוך.

הרבה זמן לא הייתי פה.

מאז הפוסט האחרון. מאז אותה נסיעה הבית שרק רציתי להקיא אל הכתוב במקום להקיא אל מכנסיי.

עבר הרבה, אך לא חזרתי לכתוב פה על כך. גם על המצחיקים שבדברים.

החלטתי לשבת עכשיו וכן לכתוב, לנסות ולהבין מה מונע ממני מלהיכנס לישראבלוג. זה לא רק שאני לא כותב אלא אני גם לא קורא, איכשהו אני חש שאני נוטש את אותם האנשים אשר אני קורא אצלהם.

אני מניח שזה בגלל קריאת ההתעוררות שקרתה לי אז שכתבתי עליה בפוסט האחרון.

הוא לא טוב.

או ליתר דיוק, אני לא טוב. אני פגום ושבור וחסר תקנה ללא טיפול. אני נמנע מלהבין עד כמה חמור הדבר.

אני דוחה, ומתעלם, אני מקטין בדבר ואומר שהפרזתי, אבל אני לא.

לאחר כתיבת הפוסט נפגשתי עם קאלי והיא הבהירה לי, בברוטליות ראויה לשמע יש לציין, שזה לא ייעלם.

אני יכול לא להתייחס, אני יכול להחליף בחורים, אבל הבעיה היא אני ולא הם.

היא לא נתנה לי לעשות את מה שאני עושה עם עצמי. היא לא נתנה לי לברוח.

הרגשתי לא בנח, כחיה כלואה לפני הוצאה להורג.

חוויה שהכריחה אותי להתמודד עם המציאות, עם אותה הטראומה, עם עצמי.

זה מוטט אותי עד כדי שיתוק. כל מה שרציתי שדבריה (הנכונים והנוקשים) יפסיקו לזרום לתוך אוזניי ושאוכל לצאת מאותו מקום ארור ולהימצא במיטה,

בפינה שלי.

הבריחה הזו, זו הסיבה שלא הייתי פה.

לעיתים האדם חש כי עדיף לו להרוג אדם אחר מאשר להתמודד עם בעיה, כי כך פתרונה היה נח יותר. להעלים במקום להתמודד.

כך אני חש עם עצמי.

אך ככל שנוראה החוויה, הטראומה שעושה גלים בחיי, כך יש לה יתרון.

יתרון נוראי על פי כל בריה נורמלית, אבל עלי לא.

בגללה אני לא חש את הצורך הבסיסי ליחסי מין מלאים.

אני יותר ממוצלח בלספק את עצמי ואני יכול לחיות עם עצמי.

אז אני פשוט אחיה עם עצמי לבד.

זה לגיטימי.

לי.

פגום.

נחשפתי לעולם חדש. מרגש, מלהיב, מדבק, ממכר.

עולם אשר בו אני המרכז. עולם אשר הכל סובב סביבי. עולם אשר בו חושבים שאני יפה, מצחיק, שנון, אינטליגנט, מושך.

לאורך השנים חברים ומכרים ניסו למכור לי זאת אך הדבר לא צלח.

למה עכשיו כן?

כי זה מגיע מבחוץ. מגיע מאנשים זרים שאני כלל לא מכיר.

מגיע מביצה אשר הרפש מצחין בה עד סין.

מגיע מאטרף, באטרף, אפילו מאנשים שמעולם לא הייתי פונה אליהם בשל מחשבה שאני לא לרמתם.

יצאתי עם אחד. רציני. חמוד. לא חתיך אך היה בו משהו שמשך אותי.

אותו משהו נתן לי תחושת נינוחות שמאז בן זוגי לשעבר לא חוויתי.

זה הרגיש נכון.

היום נפגשנו בשלישית.

עד כה לא התקדמנו יותר מדי. אך הפעם נפגשנו בדירתו.

אני לא טיפש, ידעתי מה זה אומר.

אני לא בחור כזה. אני תמיד אומר שיש לי סטנדרטים ואני לא רץ למיטה. זה נכון.

אך לא בשל הסיבה הזו.

אני לא רץ למיטה כי יש לי צלקות נפשיות.

אני לא יכול להתפשט ליד אנשים. הגדילה בבית שלי, עם ההורים שלי, כשאני ילד שמן לא הייתה יכול לעשות משהו אחר.

כשאני משתף זאת עם אנשים הם לא יכולים להבין. הם לא מסוגלים להבין.

זה לא קשור לזה שאני חושב שאני שמן. זה משהו שאני יכול להתגבר עליו.

זה משהו עמוק מכך. מהותי מכך. צרוב כל כך עמוק בעצמותיי שלעולם לא יעזוב אותי.

בגלל זה אני לא עושה סטוצים.

בגלל זה אני מפסיד הרבה קשרים.

אבל אני ממשיך הלאה.

עם הזמן, והצבא, הפחד הזה פחת במקצת. כן, ליבי דופק חזק יותר כשיש אתי מישהו במקלחות בצבא, אך למדתי לחיות עם זה.

כשהתחלתי לצאת אתו סיפרתי על כך לקאלי, ועל הידיעה שזה הולך לבוא. היא מכירה אותי ואת הפחדים שלי.

כששנינו מודעים לכך שאתו זה שונה, בעיקר בהרגשה, היא אמרה לי לנסות.

האמת שמזמן היא אמרה לי.

כולם אמרו לי. תמיד אמרו לי.

"אתה חייב לתת".

חייב להתפשט, חייב לזרום, חייב.

חבל שהעולם לא יכול לחכות לי, עד מתי שאני ארגיש באמת בנח עם זה.

הגעתי אליו והתמזגנו לנשיקה.

לא ראינו אחד את השני יותר מ24 שעות ובאמת חשנו בחיסרון.

בחיי סנטה שאנחנו זוג הומואים.

נכנסו לחדרו ונחתתי על המיטה. לא כי רציתי, כי נתקעתי בעצמי. אני סוג של שלומיאל בכל הנוגע למישורים מרוצפים.

כשאני עליה כבר לא זזתי ואמרתי לו להצטרף.

הוא שאל אם אני רעב או צמא ועניתי שלא.

נשיקות וליטופים והתחושה מטריפה, טובה.

עוברים הדקות, הזמן נוזל ואנו מתגלגלים ומתגופפים,

פעם הוא מעלי ולאחר מכן אני מעליו.

הגיעה השעה והוא הרים את פלג גופי מעלה כשהוא גוער מעלי.

הוא נאבק קצת בחולצה אך שלף אותה מעלי.

נשמתי נעתקה אך המשכתי. הורדתי ממנו את שלו.

שנייה לאחר מכן חלף צל על חיי.

הדופק אץ, כל כובד המחשבות, כל הצלקות, ההיסטוריה, הצריבה, האימה, עלתה משאול לבי.

ניסיתי לאאבק בכך, הוא ראה, אך לא הצלחתי.

השכבתי אותו כשאני מנסה להסתתר ממנו.

ראשי מונח על החזה החשוף שלו.

שכבנו כך שפלגי גופנו ערום ואני חש הכי חשוף שבעולם.

אני לא חכם יותר, לא שנון יותר, לא יפה, לא מושך, לא כלום.

אני ערום. מבחיל.

כשאני שוכב כך מנסה להסדיר את נשמתי, כשהוא שותק נוכח סערת רגשותיי וחש את הלמות נישמותיי עליו,

נחרדתי עד כמה נורא אני מרגיש. כל מה שרציתי זה להרים את שנינו מהמיטה ולהתכסות בשמיכה שנחה מתחתנו.

המח שלי עוד עבד קצת ולכן הבנתי שהדבר לא בר ביצוע.

נחרדתי יותר. נכנסתי לפאניקה.

עצמתי את עיני, וחשבתי כי אני נמצא בגן עדן שרוף.

אפילו אתו, שהרגשתי אתו הכי בנח שבעולם לא הצלחתי.

רציתי למות.

כשהתחושות לא עברו, וידעתי שזה לעולם לא יקרה כל עוד אני חשוף, כל עוד אני ערום.

קמתי בהתנצלות ואמרתי/שאלתי אם אכפת לו שאתלבש.

שבתי למיטה עם גופיה ונרגעתי.

כבר לא הייתי חשוף, כבר לא הייתי ערום.

שבתי להיות אותה דמות שובבה, חייכנית ועוקצנית.

ציינתי את העובדה שיש לי עבר, וזו הבעיה.

בניחום ומבוכה ענה לי שלכולם יש.

המשכנו משם.

הוא גמר.

כשסיימנו המשכנו לשכב במיטה מחובקים ולאחר כמה דקות קמנו.

הוא הכין קפה. כשישבנו שותים הוא אמר בקול כי הוא חושב שהוא ילך לעבוד קצת ואז לישון. הוא טס בלילה.

הבנתי את הרמז וכשסיימתי את הקפה אספתי את חפציי ונפרדנו לשלום.

בדרך הביתה, כששיחזרתי בראשי את השתלשלות העניינים בחילה השתלטה עלי.

לא מצאתי אף שיר שהצליח להרגיע אותי.

אני אמות לבד.

זה לא לגיטימי וזה עמוק מדי.

כל פעם מחדש הטראומות של ילדותי מפתיעות אותי. עד כמה נוראיות הן, עד כמה הרסניות.

לעולם לא יבינו אותי באמת. לעולם לא יצליחו להתחבר למהות עצמה, לעומק, לבסיס שעליה מושתת אישיותי.

אני פגום.

לכן לא משנה עד כמה זוהר אני בעיני החברה, לא משנה כמה פונים אלי,

לעולם לא אוכל לעמוד במבחן התוצאה.

אני שבור מדי.